היא אוהבת מתגעגעת ורוצה אותי, אבל לא מרגישה מוכנה לזוגיות, אפשרי?

מצטער מראש, טיפה ארוך!
אני רווק למוד מערכות יחסים משמעותיות, והיא גרושה ללא ילדים בערך בת גילי.
אנחנו יוצאים כחצי שנה בהם ידענו אין ספור עליות וירידות מאוד קשות ביחסים בינינו.
כבר כשהכרתי אותה היא אמרה לי שהיא לא מרגישה שהיא מסוגלת להכיל זוגיות. ואני מאוד באתי עם האני מאמין שלי שאני מאוד רוצה מכרכת זוגית ממוסדת, חזקה ואמיתית.
לאט לאט הזוגיות הזו שבנינו לעצמנו התחזקה ונהייתה יותר ויותר אינטנסיבית, נפגשנו יותר, דיברנו יותר, התחלנו לישון ביחד הרבה במהלך השבוע, ועם כל זה שוב ושוב צפו אצלה הפחדים. התסנימים הגיעו בדמות של התקפי חרדה, קונפליקטים עצמיים, הפרעות שינה.
הפחד הגדול הזה מזוגיות אצלה נובע כנראה מהמון סיבות. יכול להיות שהוא נובע מתוך טראומה וחרדות. מתוך מערכת זוגית כושלת שהיא חוותה, בעיה בריאותית כלשהי, ואפילו מהבית.
אך בכל פעם שהיינו ביחד, הדבר הזה בינינו היה הכי מדהים בעולם! כיף ומדהים לנו ביחד, היא אמרה לי לא פעם שהיא רוצה אותי והיא רואה שבחיים שלה, אני הוא האדם שהיא הייתה רוצה לחיות איתו. ולקח לה המון זמן אבל אמרה שהיא אוהבת. היא טיפוס נורא מופנם ומפחד להביע רגשות...והצלחתי לשחרר אותה.
ואני, שאוהב אותה מאוד, לא הרמתי ידיים, במקום הזה שהרבה אנשים הרימו ידיים לפניי, לא וויתרתי, המשכתי קדימה ובכל פעם שמשכתי טיפה את החבל, היא נעצרה וברחה לה לאחור... ולאחר כמה ימים שוב היינו חוזרים לאהבה שלנו...
הבעיה היא שהיא לא מוכנה להתמסד, לא מוכנה באמת להוציא את הזוגיות הזו החוצה ולנפנף בה בגאווה. לא מוכנה להכיר את ההורים, כי זו קפיצת מדרגה, היא פשוט אומרת שהיא לא מוכנה נפשית לאבד את הלבד שלה. לא מוכנה להשלים עם המצב הזה שנקרא זוגיות והפחד הכי גדול שלה הוא זוגיות!
אז בינינו, אנחנו ביחד, ולא, אף אחד אחר לא ייכנס בינינו כי אנחנו ביחד! אבל תמיד זה עד גבול מסויים, תמיד זה כאן, עד שחושבים על העתיד... כל מה שבאמת עושים בזוגיות ( מגורים משותפים, מיסוד הקשר)
יש לומר שהתקדמנו לא מעט בזמן הזה, וממקום של לא מוכנה להיפגש יותר מפעמיים בשבוע, יוצא שאנחנו נפגשים 5 פעמים בשבוע בערך, ושכבר פגשנו חברים של שני הצדדים, ההורים מן הסתם מעורים בטיב היחסים בינינו, אבל בלקפוץ למים להגדרת הזוגיות הזו היא לא מקובלת.
אני מוצא את עצמי בכל פעם מחדש מת מפחד מהמילים שאוציא מהפה או אכתוב לה, שמא ילחיצו אותה ויגרמו לה לסגת לאחור, אני מפחד לומר שאני מתגעגע, גם אם אני מתחיל להתגעגע שנייה אחרי שנפרדנו בבוקר, ואני יודע שזה לא צריך להיות ככה! אני יודע שזה הדבר הכי טבעי בעולם והכי כיף בעולם לקבל זאת ממישהו אהוב אז למה?! למה זה מלחיץ אותה? וכן, היא כל הזמן אומרת שמגיע לי מה שאני זקוק לו, מישהי שתתן לי מה שאני צריך ורוצה באמת, אך באותה נשימה אומרת גם שהיא אוהבת אותי ולא באמת אפשר לוותר האחד על השניה.
אני שואל אתכם, האם באמת אפשר לאהוב מישהו, להתגעגע למישהו, לרצות מישהו, אך לא להיות מוכן לזוגיות אמיתית? לא להיות מוכן לשים את הפחדים בצד ולהתקדם קדימה לאט ובזהירות? מה אני אמור לעשות באמת??
תודה