נמאס לי מהסבל כל הזמן חושב על התאבדות

שלום אני בן 16 והסיפור שלי יחסית ארוך..
ביסודי הייתי ילד מאוד חברותי שמח נפגש עם חברים. כשהיגעתי לכיתה ח' התחלתי לקבל הצקות (לא רציניות לא הרביצו לי או משהו) מילדים ואני יחסית לקחתי את זה מאוד קשה והגעתי לשלב של קרוב להתאבדות התחלתי ללכת לפסיכולוג וגם לקחת תרופות נגד דיכאון (אפקסור) ויחסית ביליתי את רוב זמני על המחשב (דבר שקורה עד היום) כיתה ט' ההצקות יחסית ירדו והחלטתי שאני רוצה ללכת לתיכון עם אנשים טובים אז השקעתי מאוד בלימודים והגעתי לבית הספר (זה בית ספר מאוד קשה מאוד מדעי ומתמטי).שם בהתחלה היה לי מאוד טוב האנשים היו מדהימים (הייתי מאוד מקובל עד שעזבתי) אבל אז החלק הלימודי התחיל להשפיע אבל כילד שהביטחון העצמי שלו ירד ל0 (גם כבר לא לקחתי אפקסור) ועובר ימים של אחד שמח אחד בדיכאון לא היה לי כל כך כוח ללמוד ושוב התחילו מחשבות אובדניות. שנה וחצי אחרי זה החלטתי לעבור היו לי שם חברים טובים אבל לא הצלחתי להסתדר עם הלימודים ועברתי לבית ספר אקסטרני (כמה חודשיים לפני חזרתי לאפקסור בגלל ששוב התחילו דיכאונות) זה היה בערך לפני איזה 3 חודשיים. שם המצב לא משהו אני לא כל כך מתקשר עם האנשים מסתובב רק עם איזה 2 אנשים אבל הם קצת משעממים המצב הלימודי הפך ליחסית טוב אבל שוב חזרו המחשבות האובדניות. עכשיו אחרי ההתחלה אפשר להגיע לעיקר, כרגע אני עדיין עם מחשבת אובדניות עכשיו הן בעיקר נובאות מזה שאני לא רואה שאני יוצא מהמצב שלי, אן לי חברה (אף פעם לא הייתה היו סטוצים לא סקס) ואני ממש רוצה וגם חושב על זה שאני יצא עם מישהי שלדעתי לא נראת טוב רק כדי שיהיה לי חברה מישהו לאהוב, חברים יחסית יש לי, הבעיה שאן לי רצון לצאת, מצד אחד אני רוצה שיהיה לי חברים ורוצה לצאת ,מצד שני ברגע שמגיע הרגע שצריך לצאת כבר לא באלי בנוסף לזה שביציאות בדרך כלל אן בנות למרות שאני יודע שכדאי שיהיה לי חברה אני צריך קודם כל לצאת עם חברים כדי להגדיל את הבטחון העצמי מה שיעזור לי למצוא חברה. לגבי המראה החיצוני אני חושב שאני נראה יחסית טוב בלונדיני עיניים כחולות ולאחרונה גם שרירי (התחלתי להתאמן בכושר קרבי).מה שחשוב לאמר שאני רוב הזמן שם יחסית מסכה על עצמי אף אחד לא יודע שאני אצל פסיכולוג ולוקח תרופות אני רוב הזמן מתנהג כאילו יש לי יחסית ביטחון עצמי גבוה הולך עם גב זקוף וגם מתנהג ככה אני חושב שזה אולי בגלל הרצון שלי לא להיפגע(בגלל מה שקרה לי) אז אני לא חושף את הרגשות האמיתים שלי האם לדעתכם כדאי לספר על כך לאנשים שאני בפסיכולוג וכל השאר או רק לחברים טובים או בכללי לא לספר?. הבעיה העיקרית היא הנשמה מצד אחד המצב משתפר אבל אז מגיעים דיכאונות כאלה והמצב שוב חוזר לרע אפשר לאמר שעדיין לא הצלחתי לצאת לגמרי ממה שהיה לי בכיתה ח' היו רגעים שהיו טובים אבל כל הזמן חזרתי פנימה.דבר נוסף אני יחסית ילד סגור (מבחינה רגשית) אפילו לפסיכולוג אני לא מספר את כל הדברים שעוברים אלי האם כדאי לפתוח עד הסוף את הדברים עם הפסיכולוג כדי לצאת מהמצב, האם זה באמת יעזור?
ואני שומע מכולם בגילי שלכולם יש חברות ויוצאים כל הזמן וזה רק מדכא אותי יותר וגורם לי להרגיש יותר רע.
וגם בכללי אשמח לעצות שיכולות לעזור לי
תודה מראש