לא מסוגלת יותר לתחזק את החיים שלי, רוצה להיעלם כאילו מעולם לא הייתי פה

לא יודעת מה יש לי. אני צעירה, בת 25, וכל כך עייפה מהחיים.
למראית עין יש לי הכל. יש לי חבר שאוהב אותי מאוד ויהיה מוכן לעשות הכל בשבילי, יש לי חברים לצאת איתם בסופי שבוע, יש לי דירה נחמדה עם שותפים נחמדים בתל אביב, אני עצמאית מבחינה כלכלית, יש לי תואר ראשון ועבודה שהיא פשוט מושא לקנאה בכל כך הרבה תחומים. אני מגיעה ממשפחה טובה, מעולם לא חסר לי דבר, יש לי הורים שהם מודלים לחיקוי ותמיד הראו לי את הדרך הנכונה ותמכו בי גם כשבחרתי ללכת בדרך אחרת. יש כל כך הרבה אנשים שהיו מתחלפים איתי בשניה, אני יודעת את זה. ועדיין, אני לא מסוגלת לשאת את זה יותר.
אני מרגישה שאין לי כוח לשום דבר, אין לי כוח לצאת עם חברים, אין לי כוח לצאת עם חבר שלי, אין לי סבלנות למשפחה ואין לי מוטיבציה בעבודה. זה כאילו שאני שותה מים עם מזלג, כל עוד אני מתאמצת אני מצליחה להכניס כמה טיפות לפה אבל ברגע שאני אתעייף ולא אוכל לתחזק את זה יותר אני אאבד הכל. ואני מתחילה להתעייף. אני רק רוצה שכולם יעזבו אותי בשקט, אני רוצה להיות לבד כל הזמן. לא בא לי שידברו איתי, לא רוצה שיסתכלו עליי. כשאני חוזרת לבית של ההורים בסופי שבוע אני מתחבאת מהם, לא מסוגלת שיסתכלו עליי או ידברו איתי. אני מרחיקה ממני את כולם ואני לא מסוגלת להפסיק את זה. פשוט לא מסוגלת. כל פעם מחדש אני אומרת לעצמי שהיום אני אהיה נחמדה, היום אני אחייך, היום אני אצא לפאב עם חברים, היום אני אגיד תודה להורים שלי. אבל זה לא קורה. כל ההבטחות שאני מבטיחה לעצמי מתנדפות ברגע שאני ניצבת מול המציאות וכל הגועל שבי כלפי העולם מתפרץ.
אני כל הזמן מוצאת דברים שמרגשים אותי אבל לאחר יום אני יורדת מזה. פשוט כבר לא בא לי. כל הזמן אני מתכננת תוכניות, מתלהבת, מספרת לכולם מה אני מתכוונת לעשות, איך אני מתכוונת להרשם לקורסים, לסדנאות, איך אני אתחיל להעשיר את העולם הפנימי שלי, איך אני אטוס לבד לחקור את אירופה... ואז זה פשוט לא קורה. פשוט כבר לא בא לי. ואז אני צריכה להמציא תירוצים רציונליים ל-למה ויתרתי על הרעיון הזה שכל כך עניין אותי לפני רגע. אין לי סיבה טובה, פשוט ירד לי מזה.
אני כל כך עייפה. אני מפחדת למצוא את עצמי בעוד שנה-שנתיים בדירת חדר מסריחה, בלי חברים, בלי זוגיות, בלי משפחה, בלי עבודה, מתבוססת בתוך הרפש של עצמי, מרוחה על הספה כל היום ורואה בבינג' סדרות של SHOWTIME. אני לא מרגישה בת 25, אני מרגישה בת 200. בעוד 30 שנה אני אסתכל על שנות ה-20 שלי ומה יהיה שם? כלום. אני חיה חיים של זקנה. ראיתי תמונות של אמא שלי משנות ה-20 שלה, רוכבת על אופנוע ברחבי הארץ, הולכת למסיבות מגניבות, יוצאת לסופי שבוע עם חברים בצפון... והנה אני, עם עבודה מסודרת, קרן פנסיה, שעות נוספות, הולכת לישון בעשר כל יום, נשארת בבית בסופי שבוע. מה לא בסדר איתי?
אני לא חברותית, אני תמיד זועפת, אני לא מצליחה לרכוש חברים חדשים או לפתח תחביבים חדשים.
לפעמים אני רוצה פשוט לוותר, להפסיק את המירוץ אחר הדבר הזה שאני אפילו לא יודעת מהו, לפרוש לי לאיזה מקום מבודד ובשקט בשקט לסיים את הכל. אני רוצה להיעלם כאילו מעולם לא הייתי פה.
אבל אין לי אומץ.
ובינתיים אני כאן, ממשיכה את החיים מכוח האינרציה, מתקדמת כמו רובוט במסלול הזה של להשיג כמה שיותר בכמה שפחות זמן. ובסוף אני אשבר.