חרדות ו-OCD קשה; כל הזמן מתנהגים אליי בחוסר סבלנות ואני מרגישה שכולם שונאים אותי

היי, זה יהיה ארוך אבל אני באמת כל כך כל כך זקוקה לעזרה שאין ברירה. רק כאן באנונימיות אני מסוגלת לספר את מה שעובר עליי ולשאול לדעתם הכנה של אנשים. יש לי בעיה רצינית שלא נותנת לי מנוח. תמיד סבלתי מהפרעה פסיכיאטרית שנקראת חרדה חברתית, חרדה חברתית קשה (סיפור בפני עצמו) ומחוסר ביטחון עצמי ממש קיצוני, אבל ב-5 השנים האחרונות החליטה להצטרף לכל זה אובססיה כפייתית למראה החיצוני שלי שהורסת לי את החיים. אני בטוחה ושום דבר לא יזיז אותי מעמדתי שבעולם שלנו הדבר החשוב ביותר לאישה זה המראה שלה, זה מה שקובע כמה היא שווה בחברה שלנו, איך יתייחסו אליה, האם היא תקבל יחס טוב מאנשים או לא, האם ירצו אותה, יוקסמו ממנה, יתחילו איתה, יתלהבו ממנה, ידברו אליה יפה, יסתכלו עליה, "ישימו עליה". האם היא שווה או לא. אני לא יודעת אם אני יפה או לא. פעם היו מחמיאים לי ומתחילים איתי, היום כבר לא. אני מרגישה כל הזמן מכוערת, דפוקה ומגעילה ברמה כזו שקשה לי ללכת ברחוב ולעבור מול אנשים כי אני לא מסוגלת שמסתכלים עליי. במיוחד גברים. במיוחד גברים שנראים ערסים מהסוג שעם בחורות יפות בוחן/שורק/צופר/זורק מחמאות/מסובב ראש וכו'. כל פעם שאני צריכה לעבור לידם אני נכנסת לפאניקה, מנסה ללכת בדרך אחרת, לא לעבור בדיוק מולם, וכשאין ברירה ואני עוברת מולם אני מפנה את הראש לצד השני כמו מטומטמת כדי שלא יצליחו לראות אותי (אני יודעת כמה פסיכי זה נשמע), כשהם כן מצליחים לראות - אם הם מסתכלים ומפסיקים אחרי שניה אני רוצה למות. זה אומר מבחינתי שאני לא יפה. במיוחד אם אני מאופרת ולבושה יפה, שמלה או חצאית קצרה. וככה מתנהלים כל חיי בעצם - מבחן מתמשך אם אני יפה או לא. כל דבר זה מבחן. אם אני עוברת אותו אני בעננים. אם אני נכשלת אני בתהומות הדיכאון.
לכן אפילו עוד יותר קשה מזה זה להיכנס למקומות ציבוריים כמו סניף דואר קטן שכשאתה נכנס כל האנשים שיושבים מסתכלים עליך ויש להם גישה ישירה אליך בלי שתוכל להתחמק - זה סיוט בשבילי שלא ברא השטן. אני עושה את כל הדברים השגרתיים והיומיומיים האלה בכוח כי אין מה לעשות, זה חלק משגרת החיים ארצה או לא ואני חייבת, אבל חיים כאלה הם גהנום מתמשך יום אחרי יום.
אבל יותר משקשה לי להתמודד גם עם מבטים וגם עם חוסר מבטים, יותר משאני לא מסוגלת ללכת ברחוב ומהרגע שאני יוצאת מנקודה א' צועדת בחרדה ודריכות עד שאני מגיעה ליעדי בנקודה ב', יותר משקשה לי לשמוע שמדברים על מישהי יפה או מחמיאים למישהי לידי, יש מצבים ספציפיים שממש גורמים לי למחשבות אובדניות וכמעט לנסיונות אובדניים. אחד זה ללכת למפגשים משפחתיים שבהם כידוע בדר"כ מחמיאים על המראה, בפרט אם לא התראו לפני זה הרבה זמן. כל הזמן שלפני מפגש כזה מוקדש למחשבות וחרדות מה יקרה אם לא יחמיאו לי, מה אעשה אם יחמיאו למישהי או למישהו אחר ולי לא יגידו כלום. אני הרי באה מאופרת ומתוקתקת והכי יפה שאני מצליחה להיות. זה הפחד הכי גדול שלי. והשני זה כשאנשים (וכרגיל במיוחד גברים, ובמיוחד מהסוג שהזכרתי) צועקים עליי או מדברים אליי לא יפה. בתקופה האחרונה קורה לי הרבה שנהגי אוטובוס למשל מדברים אליי לא יפה ובזמן שלאנשים נורמליים זה לא היה מזיז, אותי זה מוריד לקרשים וגורם לי במצבי קיצון אפילו לנסות לפגוע בעצמי. לפני שבועיים עליתי למונית שירות, עמדתי מול הנהג שהסתכל, שאלתי כמה עולה, לא שמעתי, שאלתי שוב והוא ענה בעצבים. לפני חודש באוטובוס הנהג עשה טעות וכשרציתי לקנות כרטיסיה ושילמתי לו הוא הוציא לי על קוד אחר ואמר שהוא לא יכול לבטל את זה, שאלתי אז איך אני אסע? הוא ענה "מה איך תסעי... יש לך נסיעות פה, נו" והתעצבן. אינספור פעמים הם סתם תוקעים בי מבט עצבני כשאני שמה את הרב קו, מוציאים קבלה ואומרים "בבקשה" בטון עצבני כאילו הם שונאים אותי. אולי זו סתם תחושה אבל זה לא נראה ככה. לפני תקופה מסוימת עליתי על קו של נתיב אקספרס וכשהנהג אמר שאין לי נסיעות ברב קו ושילמתי, התיישבתי בספסל הראשון, שאלתי אותו אם הקוד של האזור הזה שכבר יש לי בכרטיס לא תקף לכל החברות, בהתחלה הוא התעלם ואפילו לא ענה למרות ששמע, כששאלתי שוב הוא ענה בעצבים שזה של אגד ואם אני רוצה שאני ארד ואעבור לאגד. ממש ממש בטון מגעיל. שלשום בנסיעה ישבתי בספסל הראשון אז הלכתי לעמוד ליד הדלת הקדמית קצת לפני תחנת הירידה שלי והנהג אמר לי "את רוצה לזוז מהדלת?" בטון מזלזל. יומיים אני משחזרת את זה בראש שוב ושוב. כך היה עם כל שאר אינספור התקריות. אני בטוחה שאם הייתי יפה הוא לא היה אומר לי את זה. אני בטוחה שלבחורות יפות גברים לא מדברים לא יפה. כל תקרית כזו מכניסה אותי ללופים של בכי, דיכאון, אובדנות, שחזור כפייתי של התקרית ורצון לפגוע בעצמי כי אני לא יפה ולא שווה כלום. נחותה. לא מזמן בנסיעה אחרת כשעמדתי בקדמת האוטובוס איזה שלוך מבוגר שרצה לצאת אמר לי "סליחה! זוזי, זוזי רגע" בעצבים והרגשתי שזה נאמר בסלידה ממני. כל פעם שאני עולה על אוטובוס אני מפחדת ומתפללת שזה יעבור בשלום. כן, אני צריכה טיפול, אני יודעת. הייתי כבר ביותר מאחד ויותר משניים. לקחתי כדורים, ניסיתי הכל. נשאר רק מכות חשמל בערך.
אני צודקת? אם נותני שירות גברים מדברים אליי לא יפה או בחוסר סבלנות זה אומר בהכרח שאני לא יפה? לבחורות יפות גם מדברים לא יפה? היחידים שאני מסוגלת לספר להם על המחשבות שכלפי חוץ נשמעות כ"כ דפוקות שהם ההורים שלי וחברה טובה, אומרים שזה לא קשור והם היו צועקים/מדברים מגעיל גם לבחורות יפות ושאין שום קשר וזה לא אומר כלום עליי אישית. הם טוענים גם שאני כן יפה. אני ממש ממש לא חושבת ככה. בעיניי הם סתם אומרים את זה כדי להרגיע אותי. אני רוצה לשאול אנשים אובייקטיביים.
ד"א, תהיו עדינים. אני מפחדת מהתגובות שלכם. גם ככה אני מתביישת לספר את זה לאנשים כי זה נשמע כל כך WTF, איזו משוגעת. אבל פשוט כל הזמן מתנהגים אליי בחוסר סבלנות ואני מרגישה שכולם שונאים אותי ורוצים להתרחק ממני. ד"א לקח לי עכשיו איזה שעה לכתוב את הכל, אבל איזה שחרור זה לפחות להוציא.... לפחות להפסיק לשמור בפנים. :(