אני הולכת לאיבוד

אני לא ממש יודעת מה אני מבקשת. יש לי תחושה שאני עיוורת לגבי עצמי ובעיקר חסרת אונים.
מאז ומעולם הייתי אדם די דיכאוני. שקטה מופנמת ובוגרת לגילי. צורת החשיבה שלי תמיד מבוגרת יותר וכאילו בהתאם גם מרגישה למודת סבל. ייתכן שההפרש ביני לבין השאר מבחינת הבגרות הנפשית יצר מרחק ביני לבין הסובבים אותי ומשם הבית לדיכאון עקב בדידות-לא מבינים אותי-אין לי עם מי לדבר וכו וכו

תודה לאל בשנה שעברה עשיתי שירות ופרחתי ממש . רוב הזמן הייתי שמחה ולעתים ממש מאושרת. במהלך השנה הזו אימי חלתה בסרטן. אני בצורה נאיבית ואופטימית להכאיב הייתי בטוחה שהיא תבריא. שהיא תצא מזה. היא הרי אישה חזקה. והיא אמא שלי. אתם יודעים. אין משהו שיכול עליה בעולם. אז לא. וזה נגמר תוך שנה. ונשארתי בלי אמא הכאב והחרטה הם עוצמתיים להחריד. בעיקר הכאות על חטא על דברים שהייתי צריכה לעשות ולא עשיתי. ודברים שעשיתי ולא יכופרו. המדהים הוא שלפני זמן לא רב נאמר לי שמהרגע הראשון אמרו לה שזה סופני. ולא אמרו לי כלום. והזמן הזה לעולם לא יחזור. הזמן הכל כך יקר הזה שפשוט בצורה לא נסלחת נזרק כלאחר יד.
אני לא יודעת אם זה קשור. אבל לאחר כחודשיים-שלוש התחילו להופיע לי סחרחורות וחולשה. תחושה של על סף התעלפות לפרקים של שבועות.

אני אדם שמאוד נרתע מלהיתפס כנזקק. אני זקוקה נואשות לחיבוק ולמגע אבל נגעלת רק מלחשוב לבקש. הגוף שלי כולו אוצר כאב. הלב שלי כבד. קשה לי לנשום. אני מרגישה חרדה ופאניקה. המחשבה על לחתוך מענגת אותי. אני פשוט משתוקקת לחתוך אבל פחדנית. לא מעיזה שיראו. לא מעיזה לפגום במראה החיצוני שלי. הרבה פעמים כשאני חושבת על טעויות העבר עם אמא שלי אני מדמיינת בצורה מוחשית מאוד איך אני דוקרת את עצמי בבטן או בלב. אני מרגישה כמו שק כאב. אני לא מרגישה אהובה. לא מרגישה מוערכת. אני זקוקה לבני אדם. ויש לי לא מעט שרק אם אבקש. רק ארמוז, יבואו לתמוך. ואני לא מסוגלת. ממש לא מסוגלת. אני נגעלת ונרתעת. הצורה היחידה שבה אני אוכל לקבל זה אם מישהו יציע. ויתעקש. שאני ארגיש שזה לא ממני.
כמובן שזה לא קורה כי כלפי חוץ אני משדרת שהכל בסדר. ולכולם יש חיים והתמודדויות משלהם ואם אני לא אגיד שכואב לא יבואו.

אני לא יודעת למה אבל נגיד מגע הוא משהו שמאוד מאוד מפריע לי אם הוא נוצר שלא ביוזמתי או שלא לאחר היכרות עמוקה עם אמון ואהבה( גברים-נשים. לא קשור בכלל למגע בצורה רומנטית). גם מגע רגשי חשוף הוא משהו שמאוד נדיר אצלי. לרוב אני שומרת הכל אצלי. חשיפה של רגש נתפס אצלי כזילות וחולשה.

המחשבה על הת*בדות עולה לפעמים. לעתים יותר ברצינות לעתים פחות. התחושה העיקרית היא שאני לא מסוגלת לשאת את הכאב הזה יותר. שאני לא מצליחה להתמודד איתו.

פניה לעזרה נפשית לא תקרה. זה מגעיל אותי. אני לא אוכל להכיל את עצמי אם אלך למישהו מקצועי.

-אני אשמח להארות. לשיתוף בחוויות דומות. ברעיונות לצורת התמודדות. כל דבר שהוא. אני הולכת לאיבוד.