אני חושב שאני נכנס לדיכאון, אני לא מוצא סיבה לקום בבוקר

היי, זאת הולכת להיות קצת חפירה, אני מאוד אעריך אם מישהו באמת יקרה ויעזור לי, וגם אם לא, זאת אולי באמת סתם פריקה בשביל עצמי.
אז ככה, קצת רקע עלי, אני חייל בן 18 וחצי, אף פעם לא הייתי בזוגיות, יש לי כמה מעגלי חברים, ואפשר להגיד שאני כן יוצא ומבלה די הרבה, ומוקף חברים.
מאז ומתמיד תמיד הרגשתי ש"למה דווקא אני" או "למה זה מגיע דווקא לי".
כל פעם שאני יוצא עם חברים וצוחק ושמח? זה הכל הצגה, אבל אף אחד לא יודע, זה הכל הצגה, הרי לפני שאני יוצא ואחרי שאני חוזר הביתה אני שוב נכנס לחדר ונשאר לבד עם המחשבות שלי ועם האני האמיתי שלי.
אני ביסקסואל, נמשך גם לגברים וגם לנשים, יש לי ניסיון עם שני המינים, אחרי ששכבתי לראשונה עם גברים עלה בי החשש לHiv חס וחלילה, ומשכתי את הבדיקה עד שהתגייסתי, בצבא נבדקתי והתשובה יצאה שלילית. אך משום מה יש לי הרגשה שהתשובה לא נכונה (חס וחלילה טפו טפו טפו)
אוקיי נעזוב את זה בצד, אבל זה מתקשר לעוד משהו: זה התנהגות טיפוסית לOCD, הפרעה טורדנית כפייתית, אובחנתי בזה גם דרך הקב"ן וגם דרך פסיכולוג באזרחות לפני הגיוס.

בכל מקרה, כשקיבלתי את השיבוץ שאני יהיה בבסיס פתוח ואעשה יומיות בהתחלה שמחתי, הינה, הזדמנות לעבוד על עצמי, לעבוד, להרוויח כסף, ללמוד, להוציא רישיון, אבל אוי כמה טעיתי, אני מוצא את זה עצמי כבר כמה חודשים חוזר כל יום הביתה מותש (לא פיזית, נפשית) מוריד בגדים מתקלח והולך לישון לכמה שעות מתעורר הולך למחשב ושוב הולך לישון.
אני פשוט לא מוצא סיבה לעשות דברים, אוקיי אני אעבוד, יהיה לי כסף, ואז מה? יהיה לי כסף לרישיון? נו ו? יהיה לי כסף ללכת ללמוד אחרי הצבא? ללמוד מה? אני אפילו לא יודע מה אני רוצה ללמוד, וגם אם הייתי יודע, הייתי לומד ומוציא תואר? מה הסיכוי למצוא עבודה נורמלית? עם שכר נורמלי? ובשביל מה צריך שכר נורמלי? לקנות בית שאני בקושי יהיה בו כי אני אהיה כל היום בעבודה? גם ככה הכל נגמר, החיים נגמרים, בסוף כולם מתים, אז בשביל מה להתאמץ? "להוציא את המיטב מהחיים"? בשביל מה, הרי זה ייגמר בסופו של דבר, אין לי מוטיבציה להצליח בחיים, אני לא מבין למה אנשים רוצים את זה, מה זה ייתן להם, לחיים אין מטרה, אנחנו סך הכל כלום ושום דבר בכל היקום הזה, הכל זה משחק, זה ייגמר ואף אחד לא יזכור אותנו, אנשים רוצים ללמוד מקצוע טוב, למצוא עבודה טובה, לקבל שכר טוב, אבל בשביל מה? מה זה ייתן להם?

אני קם בבוקר ולא רואה סיבה לקום, ללכת לבסיס, לעשות את העבודה שלי, לשקוע במחשבות של עצמי, ולחזור מותש פיזית ובעיקר נפשית הביתה בלי כוח לכלום כי אין לי מטרה ולא רואה סיבה, למצוא עבודה? מה זה ייתן לי.. לקדם את עצמי? בשביל מה? זה הקו מחשבה שלי.
אני חושב יותר מידי על יותר מידי דברים ולא מצליח לעשות סדר, כל דבר קטן מכניס אותי למחשבות ואני חושב על זה ומסבך את זה ומפחיד את עצמי ומדכא את עצמי.

אני מתגעגע לילדות, שלא הייתי צריך לדאוג לכלום, הייתי מאושר, חסר דאגות, הייתי ילד שמח, באמת שהייתי שמח, לא יודע מה נדפק בדרך, אבל עכשיו אין לי שום סיבה לחייך, צחוקים עם החברים? זה צחוק מזויף, אני מזויף, אני מעמיד פנים, אני שמח מול אנשים, אבל בבית לבד, בחדר, בלילה, אני מתפרק ובוכה.
החיים האלה קשים, החיים האלה מסובכים, והכל בא נגדי. שום דבר לא מסתדר, אף אחד לא מקשיב לי, לאף אחד לא אכפת. (בעיקר בצבא, אבל זה פרט שולי, כולה 3 שנים שיעברו ולא ייתנו לי שום דבר ואז אני אוכל להמשיך בחיים החסרי משמעות האלה).
כשהייתי צעיר יותר והסתכלתי על אנשים בגילי עכשיו (18-19+) הם תמיד נראו לי בוגרים וחופשיים, נוסעים באוטו לטיולים, נהנים מהחיים, כמו חיים מסרט. ואוי כמה שהחיים שלי רחוקים מהתמונה המושלמת שאני מדמיין לעצמי בראש, כמה שהחיים שלי רחוקים מלהיות סרט מושלם כמו שדמיינתי או שאני מדמיין לפעמים.
והקטע הוא שיש לי חברים שהחיים שלהם נראים כל כך מושלמים, חסרי דאגות, הכל הולך להם. ורק לי שום דבר לא הולך.