שלום, אני חייל בן 19, משרת בבסיס סגור.
כל החיים שלי היו סוג של מלחמה, עם הגירושים של ההורים, עם הלימודים, עם הגובה שלי (הייתי ממוצע והפסקתי לגבוה בגיל 14), ובעיקר עם הבדידות.
כל השנים, בעיקר בחטיבה ובתיכון, הייתי אאוטסיידר כזה, בשנים מסוימות זה היה סוג של בחירה, ולאחר מכן כי לא הייתה ברירה (הייתי בתיכון בכתה מאוד בעייתית, שלא התחברתי בה לאף אחד).
אבל נקודת האור תמיד הייתה ההרגשה שאני יכול ליותר, אם בכתה לא הייתי מוציא מילה מהפה, במשפחה ובחוגים הייתי מצחיק והרגשתי שאנשים אהבו לדבר איתי.
אמרתי לעצמי שבצבא אני יוכל לעשות שינוי, הרי זאת מסגרת חדשה עם אנשים חדשים, מכל מני ערים שאני יוכל להכיר, ולא מהעיר שלי שאני כבר די מחוק בה.
אבל מה הבעיה? אני פרופיל 45 בגלל פריקת כתף. תמיד רציתי להיות לוחם והרגשתי שזה מה שישנה לי את החיים, להיות עם חברים שכמו משפחה כמעט חודש רצוף, לעשות דברים מדהימים ולחוות חוויות.
בהתחלה לא התאכזבתי יותר מדי, אמרתי לעצמי שגם בג'וב אני יוכל למצוא חברים אם אני ישרת בבסיס סגור. אבל מסתבר שזה פשוט בלתי אפשרי.
למרות שהייתה טירונות ממש כיפית, אף אחד לא שומר על קשר, וגם בסדיר, כולם מחכים לחזור הביתה לחברים שלהם מהתיכון, כי ככה זה בנים בג'וב, ישר בראש של "חברים מוצאים בקרבי, אני ג'ובניק וכאן אני לא יכיר חברים לחיים כמו שם".
למרות שאני ממש חברותי בבסיס, מכיר מלא אנשים, מדבר עם כולם, עושה מלא צחוקים ומרגיש שסוף סוף אני מבטא את אני האמיתי, אין לי באמת חברים.
אני חוזר הביתה בסופש ויושב בבית על המחשב או רואה טלוויזיה. אחר כך חוזר לבסיס ושומע מכולם מה הם עשו ולאן הם יצאו, וכששואלים אותי אני מנסה להתחמק.
אף פעם לא יצאתי לבר או מועדון, אף פעם לא שתיתי, אף פעם לא היה לי קטע עם מישהי (מי תרצה לצאת עם מישהו בלי חברים ושלא יוצא לשום מקום), ואני לא רואה את זה משתנה בשנתיים הקרובות שלי בצבא.
כל שמירה שלי בזמן האחרון אני שוקל לדפוק לעצמי כדור בראש ולסיים עם זה, אבל הדבר היחיד שמונע ממני זה ההורים שלי, ובעיקר אמא שלי, שכל החיים הייתה לצידי ותמכה בי, וזה פשוט ישבור אותה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות