כן. אתם צודקים. זו שאלה מטופשת. כי גם אם קרה הדבר העגום, ואכן מסתבר שאני שמנה, מפי עוד אדם שלא מתאמץ להסתיר את בבועת פניו המתעקמת, ק צינית ספק לא מבינה את הסיטואציה. כי עומדן נורמת מסת הגוף כבר נהפך למושג מופשט מידי בשבילי. כי אין לי מושג. זה הקיא העיקרי פה.
אני קמה בבוקר למלחמה. עקובה מדם. אכולת שיירים של הלקעות עצמיות. מלחמה נגד מפלצות קטנות ומרושעות שבשפתינו המכלילה נקראות ״יצרים״, אותן מפלצות משתלטות לי על המוח מהרגע שאני בהכרה. ולא מרפות עד הרגע בו הולכת אני לישון.
לפעמים הקרבות קשים. לפעמים הנפש דעובה וחלשה. ואז היא מובסת פעמיים. הם באים בגלים, בפולסים. כשפעמון האינסולין מצלצל, הלב מתחיל לדפוק. זהו זמן דמדומים. לא מוגדר. אין לדעת לאן היצר ייקח אותי בזמן הזה. או שאולי אצליח להילחם. כל אלי מניבים מומים בנשמתי. שכבות של דכאון. איני יוצאת מהמיטה ימים בגללם. שונאת כל רגע בו נגזר עלי לחיות תחת מרותם, לעתים אני שוקלת למות. פעם שמעתי משפ מאיזה שף צרפתי, זה לא ציטוט מדוייק ׳מזון גורמה אוכלים כשלא רעבים ולא שבעים. נטרלים. כך ניתן להתענג על הטעם באופן האובייקטיבי ביותר׳. מה שווים החיים ללא טעם?
אנשים, אני לא יודעת אם הצלחתם להכיל את כל המסה הזו, אבל מה שבטוח-אני זקוקה לעזרה. כל אצע שהי תתקבל בברכה. אני חושבת שאני כבר קצת אוהבת אתכ
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות