חבר שלי בשירות סדיר, מתי השיחות שלנו יחזרו להיות כמו פעם?

אנחנו 3 שנים ביחד, חווינו מעט ירידות אבל רוב הקשר שלנו הוא עליות.
תמיד הציק לי שאנחנו נפגשים ואין לנו המון תחומי עניין משותפים, כי בכל זאת הוא בן ואני בת (הוא היה משחק במחשב ואני מסתכלת ומנסה להבין, או שסתם היינו רואים טלוויזיה, או דברים מיניים)
אבל אף פעם לא הקדשתי לזה מחשבה כי היינו מתכתבים בוואטסאפ 24/7, וכשהייתי עסוקה בגלל מבחנים הוא היה חופר לי שם המון ומאוד נהנתי מזה.
במרץ הוא התגייס, ופתאום הבטלן הזה שאת כל היום בילה מול המחשב, הפך להיות גבר של צבא.
כשהוא היה בטירונות 02 מורחב (מ"צ במעברים) , היה לי מאוד קשה פתאום לא לדבר איתו , אז שיתפתי אותו לגבי זה כשהוא יכל לדבר אבל בחיים לא באתי בטענות - הוא זה שעושה את העבודה הקשה והוא תותח על שהוא שורד את זה בכזאת "גבריות".
אחר כך הוא התחיל את הקורס, ואז היה נראה לי מוזר שיש לו אפשרות לדבר והוא לא קופץ על ההזדמנות הזאת, אז הערתי מעט פה ושם (ושוב- אני לא יכולה לבוא אליו בטענות, רק לבקש בעדינות קצת יותר תשומת לב) ובאמת היו שינויים קטנים אבל לא דרסטיים. מלבד לנושא השיחות, פתאום עניין הפגישות הפך למאוד לא נעים - עיקר הפגישה היתה סביב יחסי מין, ותמיד "הצקתי" לו שישתף אותי קצת במה שקורה בצבא (לא הייתי קרציה, הכל היה בעדינות) והוא תמיד אמר "אין מה לספר" , ואז הלך לאבא שלו ודיבר במשך חצי שעה, תוך כדי שהוא יוצר קשר עין רק איתו ולא איתי. כשאני שואלת אותו על זה, יש לו הסבר שנראה לי קצת מוזר- הוא אומר שאין לו דבר ענייני לספר. אבל אני רוצה לשמוע את הדברים "הלא עניניים" ! אני רוצה לשמוע את הדברים שהוא מספר לאבא שלו ! ואני אומרת לו את זה, והמצב פשוט לא משתנה.

עד שהגיעו מים עד נפש והחלטתי שאני רוצה להיפרד- אני לא יכולה להיות היחידה שמדברת בקשר הזה...
ואז הוא התקשר אליי ודיבר איתי המון על כמה שהוא אוהב אותי (וזה אמיתי לגמרי, הוא אדם סופר מיוחד כשזה נוגע לאהבה) ועל זה שעשיתי לו התקף לב ושלא אעשה את זה יותר. הוא המשיך והרחיב וגם הקשיב לי ואחרי השיחה באמת הרגשתי טוב מאוד - אבל שוב, שום דבר בתכלס לא השתנה.

גם לפני הצבא הוא בעיקר היה מדבר עם אבא שלו, אבל לפחות כשלא היתה לו ברירה (דבר מעליב בפני עצמו) הוא היה מדבר איתי על דברים - כמו נגיד כשהיינו בדרך לסידורים או משהו.

עכשיו הוא התחיל את השירות הסדיר שמתבסס על 8 שעות שמירה ביום, כלומר - 16 שעות ביום של להיות בבסיס ולא לעשות הרבה חוץ מלהיות עם חברים, לעשן, לנוח, ולהתחמק מעבודות רס"ר (מילים שלו - שהוא אמר לאבא שלו כמובן..)

ובכל זאת, הוא בקושי כותב לי, ובפעמים שהוא כן כותב זה על דברים מיניים או מגיב בקטנה לדברים שאני כותבת לו, או "אני אוהב אותך" "אני מתגעגע אלייך" - בסגנון הזה.
זה פשוט ממש מציק לי, עד כדי עצבים ותסכול. הוא לא משתף אותי בכלום, ולפעמים יש לו את כל הזמן שבעולם לכתוב לי והוא לא עושה את זה, ממש מרגיש שכבר פחות אכפת לו מהקשר שלנו.

מצד שני , אני פשוט יודעת כמה שהוא אוהב אותי. אני יודעת את זה. הוא לא מפסיק לומר את זה, הוא לא מפסיק להוכיח את זה בדרך המינימליסטית שלו. אני יודעת שאם הקשר הזה ימשיך אני אהיה ממש מאושרת מזה. וביני לבין עצמי אני יודעת שאם אוותר על הקשר אז יקח כמה שנים טובות עד שאכנס שוב לקשר כזה, כי אני לא יוצאת או מבלה ולא יוצרת קשרים חברתיים, ואותו הכרתי ממש בפוקוס ופשוט התמזל מזלי.

אני לא מחפשת להיפרד ממנו, אני כן מחפשת להבין איך להחזיר את הזוגיות שלנו על כנה, ואיך להחזיר את השיחות.

נ.ב: אתמול החלטתי שלא אכתוב לו כלום עד שהוא יכתוב לי, והבוקר החלטתי שאני חייבת לשלוח אסמס "הכל בסדר?" ועל הדרך גם שאלתי את אמא שלו אם היא דיברה איתו אתמול, והיא אומרת שהוא שלח להם אסמס שהוא מאוד עסוק (על אתמול) ושהוא מצטער שהוא לא יכול לכתוב להם כלום. לי הוא לא טרח לכתוב משהו.