אהבה נכזבת. איך מתגברים?

טוב, קוראים לי עידו, בן 23. הולך להיות קצת ארוך. חוויתי לאחרונה פרידה מאוד קשה מהחברה. היא היתה האהבה הראשונה שלי ואני שלה. הכל התחיל למעשה בזמן השירות הצבאי. שירתנו באותו הבסיס, שם גם הכרנו. זאת היתה זוגיות די שגרתית של שני חיילים. היינו מגיעים אחד לשנייה במהלך השבוע ובסופ"ש עושים דברים ביחד, יוצאים לטיולים, טבע וכו'. לא היינו יוצאים כמו הזוגות האחרים לדוגמא לצימרים, מלונות בגלל שהיינו חיילים וזה היה קשה. אני יודע שזה הפריע לה כי היא אחת שמאוד מושפעת מהחברה, מהאנשים שסביבה, וכן זה צרב לה שהיא ראתה את החברים שלה יוצאים לצימרים ואנחנו לא. השתחררתי בדצמבר האחרון והיא נשארה לתקופה של עוד כחצי שנה בצבא. די חששתי שאולי השינוי במסגרות, עכשיו שאני אזרח והיא עדיין חיילת, יקשה עלינו. מאוד פחדתי מזה גם. בשלושה החודשים האחרונים, כשאני במהלך הכנה לפסיכומטרי, היא החליטה לסגור עניין ולזרוק אותי בהודעה. כתבה שהיא צריכה הפסקה . הייתי בהלם. כל כך אהבתי אותה שחנקתי עוד יותר, שלחתי הודעות ולא יכולתי לתת לה לחשוב מה היא עושה עם עצמה כי פחדתי שהיא תשכח אותי ותעבור הלאה. בתקופה הזאת היא התייחסה אלי כמו אל סמרטוט, נתנה לי את ההרגשה שנפרדנו בגללי ואני האשם בהכל. ניסיתי לספק אותה בכך שאם נחזור זה יהיה שונה, אחרת, נחווה הרבה דברים ביחד, נעשה יותר דברים. הבטחתי דברים שאני לא באמת מאמין בהם. הכי כואב לי שהיא מעולם לא דיברה בקשר על מה מפריע לה בזוגיות. (מעבר לצימרים וכו'). היא מעולם לא אמרה לי בקשר "קשה לי, אני אוהבת אותך, ובגלל זה אני רוצה שנעבוד על זה. שנילחם על הקשר". כל כך רציתי להילחם על הקשר, חפרתי לה רק בשביל שלא תוותר אבל זה לא עניין אותה. היא כבר התקדמה. הרבה חברים אמרו לי שהיא לא ראויה בכלל שאשלח לה הודעות אחרי איך שהיא התנהגה ואחרי קשר שמעל לשנה, היא בחרה לסיים אותו ב- whatsapp.
אני מאוכזב וכואב לי על הדרך שהיא בחרה לסיים את הקשר והקלות שבה היא החליטה לוותר עלי כאילו אני לא שווה הרבה. באחד הימים כתבה לי: "יכול להיות שפספסתי משהו ואם הגורל ירצה אז הוא יפגיש בנינו". למה בן אדם לא מסוגל להבין שיש דברים יותר חזקים מהגורל. אם כמה שזה נשמע קלישאה, אהבה חזקה מנצחת הכל. אפשר לעבוד על דברים עכשיו במקום שזה יהיה מאוחר מדי. אותה זה לא עניין. הייתי מוכן להקריב את חיי בשבילה והיא בשלה. הרבה חברים אמרו לי להתקדם, הרי "ככה זה". פוגשים אהבה ונפרדים. למה? שאלתם את עצמכם למה זה עובד ככה בעולם הזה? למה חייבים להיפרד בכזאת קלות? איפה המלחמה על האהבה? איפה הרצון להעניק מעצמך ללא גבול לאחר? היום אנשים פוגשים אהבה, נפרדים וישר נכנסים לזוגיות אחרת. למה לוותר? זה נכון שלפעמים האהבה נגמרת אבל צריך להילחם, אסור לוותר, יש סיבה שאנשים התאהבו אחד בשנייה. לא סתם. כרגע, אני בבית והמחשבות ממשיכות להן, ללא התראה, רק חושב עליה. 24 שעות. אני מתחיל לעבוד בשבוע הקרוב ואולי זה יגרום לי קצת להתאוורוות ויתן לי דחיפה להמשיך קדימה. מה אתם הייתם מציעים לעשות בשביל להמשיך הלאה? יצאתי עם בחורות אחרות במהלך שלושת החודשים האחרונים אבל זה לא עוזר. בכל פעם שאני מנשק מישהי, אני חושב על האקסית. לא יכול לשכוח אותה. באמת שכואב לי. תרתי משמע.
כואב לי לאבד את הבן אדם שהיה הכי יקר ללבי, את זה שדיברתי איתו במהלך היום, נפגשתי איתו, התנשקתי איתו, צחקתי איתו, כל החיים שלי כרכו סביב הבן אדם הזה וביום אחד זה נגמר. אין את זה יותר. זה נשמע כאילו הבן אדם מת אבל זה באמת מרגיש לי ככה. קיבלתי ממנה יחס מזלזל לכל אורך שלושת החודשים האחרונים, שגרמו לי לפקפק בבחורה שהייתי איתה. בתחילת הקשר אותה אחת אמרה לי שהיא רואה את החיים שלה איתי ושכיף לה איתי והיינו מאוהבים כמו מפגרים. שלחה לי הודעה לא מזמן שכתבה: " אין מה לעשות. אנשים נפרדים. תשמור על קשר.אל תיעלם" וכל כך כאב לי לקרוא את מה שהיא כתבה. כאילו, ראבק, תתעוררי, אני פה בשבילך, מוכן לעבוד על הטעויות שהיו, תתני צאנ'ס. אל תוותרי כל כך מהר. דרך אגב, כל התקשורת בנינו בשלושת החודשים האחרונים היתה ב- whatsapp. היא סירבה להיפגש איתי ולא ענתה לטלפונים ממני. וכן, אני מודה שעשיתי טעות בזה שחפרתי לה ולא נתתי לה לנשום אבל פחדתי לאבד אותה ושהיא תשכח ממני. מסתבר שזה מה שקרה בפועל. אני יודע שיש עוד הרבה בחורות בעולם הזה אבל כשאתה כל כך אוהב מישהי ושאתה חושב שמצאת את אהבת חייך, פתאום כל השאר הופכות להיות לא רלוונטיות ולא מעניינות. קשה לי. אומרים שהזמן יעשה את שלו אבל הכאב לא דועך אלא הוא רק מתגבר מיום ליום. פשוט,תחושת ריקנות. אם נשארתם בחיים אחרי החפירה שלי, מה לדעתכם צריך לעשות בשביל לשכוח אותה? בשביל להתגבר הלאה? אני יודע שהכל בראש אבל קל להגיד, קשה לבצע. לא מגיע לה לקבל את כל האהבה שהיה לי בשבילה. באמת שלא מגיע לה. תודה לכם.