אני מרגישה שהכל נגדי. מה אפשר לעשות?

בראש אני קצת ילדה לפעמים. אני רוצה להינות מהחיים, עכשיו אפילו יותר כי אבי נפטר ואני מפחדת ממוות ומזיקנה כי אני נכנסת אוטוטו לגיל של אחריות וכל מה שמצופה ממני לעשות ואני מנסה לנצל את הזמן למה שעושה לי כיף.
כל החיים דחפו אותי, אמרו לי מה לעשות ושחשוב ללמוד וחשוב לעבוד ובלה בלה. תמיד הייתי שאננה ולא התלהבתי מזה, רציתי לשחק, לבלות. והרגשתי שאני צריכה לעשות דברים כדי שיתגאו בי ושלא גאים בי סתם כך ואז התחלתי לחפש את זה בחוץ ורק עכשיו אני מבינה שזה ההסבר לזה. מין צורך כזה לרצות את כולם, להסתדר עם כולם, שיאהבו אותי כולם ותסכול אם לא. ככה זה היה תמיד. היה לי קמצוץ של בטחון עצמי ושנים מאז גיל ההתבגרות או ביה"ס היסודי שניסיתי להבין איך לחזק אותו. היו פעמים שהיה לי ממש קשה אולי יותר בתקופה האחרונה, שחשבתי שאני לא רוצה להרגיש כך שוב לעולם והלוואי ויכולתי לעלות על הנוסחא ולהפיץ אותה כי אני לא מאחלת כאב, יאוש וניכור כזה מהחברה כמו שהרגשתי כשלקחתי ללב כשהרגשתי בודדה. ציפיתי מהסביבה לקבל אותי וכשזה לא היה כך,זה הקשה עליי לקבל את עצמי. אז עברה עליי תקופה לא קלה ובכללי בטחוני העצמי היה די ירוד ולאחרונה אני מרגישה שהוא במגמת עליה. התחלתי להזכיר לעצמי את ההישגים שלי ולהתלהב מהם בראש. לא מזמן סיימתי תואר, השגתי עבודה חדשה וטובה. צריכים להיות גאים בי. אני גאה בי כבר. לא הספקתי להינות מזה עדיין ועכשיו מציקים לי עם שאלה חדשה- מתי תכירי מישהו כבר? וזה כאילו מדגיש את מה שאני עוד צריכה לעשות ולא את מה שכבר עשיתי שראוי לקבל חיזוק. אני לא מספיקה להינות ממה שכבר השגתי. משפחתי רוצה עוד וזה שוב יוצר תסכול מסוים, קטן הרבה יותר כי התחזקתי, אבל עדיין. מטיפוס מתבודד יחסית אני מגדילה מעגל חברים ונמצאת איפה שאני אוהבת. יש לי חברות נשואות ואני עוד בשלבי הבליינות ואני חושבת שזה לא חייב להשתנות עם הגיל, אולי פשוט להתמתן. בכל מקרה אני מנסה לעשות מה שעושה לי טוב ולייצר לעצמי חוויות טובות כדי לבנות לעצמי בטחון ולסמוך על עצמי יותר. כשיגיע הבחור בשבילי אני אהיה שם בשביל עצמי במקום להשען עליו כל הזמן בציפיה שהוא יאהב אותי במקומי כמו שהיה עד עכשיו.
הסיטואציה שלי היא שנורא נורא נורא רציתי לנסוע לפסטיבל שמתקיים הסופ"ש בחו"ל.
בחור שיש לי משהו אליו כנראה הולך ועוד הרבה אנשים שאני מכירה ורציתי להיות חלק מזה, אני אוהבת את המוזיקה. זו חוויה בלתי נשכחת בשבילי, מעולם לא הייתי שם וחלקם כן. זה רק פעם בשנה ואני לא באמת יודעת מה יהיה איתי שנה הבאה, אם אסתובב איתם עדיין או שאולי אתחתן ולא אהיה פנויה לזה. אבל כרגע ממש רציתי להיות שם ועשיתי הכל כדי שזה יסתדר ברגע שהבנתי שזה אפשרי. היה צורך בחופש ואישרו לי והיה חסר לי כסף אז ביקשתי הלוואה שלא אושרה ואז שאלתי את אמא שלי והיא אמרה בסדר והתרגשתי ונרגעתי. הבעיה שהייתי אמורה לטוס לבד כי כל השאר כבר קנו ונזכרתי מאוחר מפני לא ידעתי שבאמת יתאפשר לי ללכת על זה. אז אחרי ששמחתי שאני הולכת ואני בחיפושים של טיסות היא מעלה את הנושא ומתרצת לי למה לא- מי האנשים האלה- שהם כבר לא לטעמה והיא אפילו לא מכירה אותם, שזה לא מאורגן, שיהיה שם קר- תירוץ עלוב שמוכיח לי שסתם לא רוצה שאסע, שאם אין לי כסף לא אסע והיא די צריכה את הכסף, שזה חו"ל ומה אני צריכה את זה עכשיו ולמה בחו"ל ושהייתי כבר בפסטיבל בארץ. אח"כ שוב אמרה נו מה את צריכה שאני אביא לך כסף? נו אני אביא לך. ואחכ שוב התחילה להגיד מה את ככ רוצה לנסוע? אני אביא לך. ואני כזה כן! ואחכ שוב למה לא אבל ככה וככה ועם מי תהיי ושלא ישאירו אותך לבד- קיצר סתם תירוצים ומשחק בי. ככה כמה פעמים וזה מה שמכעיס אותי יותר מכל. כבר התחלתי לחשוב שהיא צבועה/ רוצה לשלוט בי/ מפוצלת ומטריד אותי לחשוב כך. היה עדיף לי כבר מהתחלה לשמוע לא והייתי מוותרת אבל מרגע ששמעתי את הכן הבנתי שיש לי סיכוי לנסוע ועשיתי את כל המאמצים כדי שזה יקרה. עכשיו החברים האלו הולכים להינות בלעדי ברמה מטורפת, אני הולכת לשמוע חוויות ולהתפחלץ כי בכל המסיבות שאני הולכת מדברים על זה. ולחשוב שכמעט הייתי שם ואני עדיין תלויה באמא שלי. ועדיין שולטים עליי ומחליטים בשבילי בסופו של דבר כמו תמיד בהרגשה שלי. אגב שרציתי לעשות דברים לא הסכימו איתם נחשבתי מתמרדת.
היא לא התעניינה בזה שזה ארוע חד פעמי בהיקף ענק, שכולם נוסעים ולא בא לי להשאר מאחור ואני רוצה לקחת חלק בחוויה עכשיו כשאני רווקה ואין לי ילדים בבית לטפל בהם, שזה ישחרר אותי ויתן לי הרגשה של עצמאות ושעשיתי משהו כמעט בלתי אפשרי בזמן קצר, שזה אולי עוד הישג שיחזק אותי ושאני נורא מתעקשת כי אני באמת רוצה את זה ולא סתם ועכשיו זה בדיוק הזמן שזה מתאים לי ושלי זה לא איכפת על התשלום ושאני אחזיר לה עם המשכורת- עצם זה שאמרה בהתחלה כן גרם לי להבין שהכל סתם תירוצים, כי אם זה היה לא, זה היה לא. אז נכון שזה רק פסטיבל ושיהיו עוד פסטיבלים אבל לא כאלה, זה חגיגות של הפסטיבל האין לי מושג כמה, לא עם כל החברים האלה, לא דווקא זה שכולם מדברים עליו, לא השנה ולא כשאני פנויה ולא בחו"ל שזה משהו שמצריך גם מצידי אומץ ולכן מבחינתי מפתח אותי. מרגישה כאילו החזיקו אותי בכח. אני כמו בעונש כולם נוסעים והכל מראה לי- זובי את נוסעת. למה הם כן ואני לא? שוב דחייה? כמה שניסיתי לא הלך אם זה מבחינת טיסות- זמנים, מחירים. והריבים שלי עם אמא שלי שיצרו לי כעס תהומי אליה של איך היא לא מבינה אותי ומחשבה נורא אגואיסטית וילדותית שלי שזה מה שאני רוצה עכשיו כמו ילדה ולא מעניין אותי מה שמסביב כי התירוצים שלה הם סתמיים ולכל אחד יש לי תשובה וגם כי נתנה לי לחשוב שכן ובסוף היא שלטה על זה כמו שאני מרגישה ש"שלטו" בי בעבר- כמו ילדה קטנה כאילו צריכה אישור והרי לא חיפשתי אישור אלא כסף.
הכעס שלי עצום אני קצת כמעט מקללת אותה בפנים (מעשה של ילדה) ופוחדת מצד שני כי היא כל מה שנשאר לי. בא לי להתרחק אבל העבודה קרובה לי לבית ואין לי אפשרות אחרת ברגע זה. אני לא מעריכה שום דבר אחר שהיא עשתה בשבילי עכשיו כי מבחינתי היא נהגה בצביעות/ מניפולציות כלפיי וזלזלה במשהו שרציתי וחשוב לי וכנראה שאני אהיה בעמדה הזאת עד שהפסטיבל יגמר. אני גם לא יודעת למה אני מרגישה ככה ולמה זה ככ חשוב לי ולמה אני מרגישה שזה שאני לא נוסעת הוא ברומו של עולם. תוהה אם אולי הבחור קשור לזה כי שכחתי מזה לרגע ואני חושבת שנורא התרגשתי מהתמודדות שלי עם משהו חדש וחוויה חדשה בחו"ל עם החברים האלו והעצמאות וההתרגשות מזה שהנה הצלחתי למרות שזה היה לי ממש ממש ממש קשה.
אז אני חושבת רציונלי אבל לא מרגישה ככה. צר לי שאני מרגישה ככה ושזה בגלל דבר שלכאורה נראה מאוד מינורי אבל כנראה שזה מסמל עבורי הרבה מעבר לארוע חד פעמי. חבל שזה נשמע כמו תירוץ- היה לי רע ועכשיו מגיע לי קצת טוב ולא כי פשוט מגיע לי טוב. עצובה ומיואשת, לא בא לי לעשות כלום חוץ מלרחם על עצמי ולעשות פרצוף מסכן או לכעוס וגם לבכות, לא בא לי לצאת פתאום לשום מקום, עברו לי מחשבות על מוות כאילו מה קרה, מרגישה כמו בדכאון שאני לא נוסעת- יודעת שזה מפגר וילדותי מצידי אבל לא בהכרח איכפת לי. בבקשה לא לבקר אותי, להזכיר את הגיל כמענה או לענות תשובות מעליבות כי אני מרגישה רע גם ככה. זה ישמע מאוד טיפשי ואני מבקרת את עצמי ואולי זאת גם טעות שלי ולא יתרום לבטחון שלי, אבל בחיים שלי כרגע זה מה שחשוב לי. להרגיש טוב כמה שיותר וזו הדרך שלי, בחיי כפי שהם עכשיו. מה אתם חושבים? אני נורמלית או לא? דכאונית?