היי!
המון אנשים מסביבי שבזוגיות אני רואה שהם "סובלים בשתיקה" כל מיני מצבים, למשל: אם הוא לא יוצר קשר מס' ימים - הן מתלוננות לנו אבל לא אומרות לו כלום. ואח"כ חוזרות לשיגרה. אם הוא לא השקיע מספיק ליום הולדת לדעתן (לעומת מה שהן השקיעו) - לא אומרות כלום. אם הוא צוחק עליהן - לא אומרות לו כלום. אם היא רוצה לעבור לעיר אחרת והוא דוחה את זה כל פעם כמה שנים - היא לא אומרת לו כלום. אם הוא מתמהמה עם החתונה יותר ממה שהיא רוצה - שוב, שתיקה. וככה הרבה!
(יכול להיות שזה גם ככה אצל הגברים, פשוט יש לי יותר חברות לא רווקות).
אני כן רואה שהן מדוכאות, ממורמרות, כועסות, אבל בפניו הן שמות מסיכה של אושר! זה מדהים.
אני יודעת שאני יותר קשה מהבחינה הזו, קשה לי כבר להיות פאסיבית אגרסיבית ולשמור בבטן, מה שיש לי אני חושבת על זה ואומרת (לא בצורה אימפולסיבית אבל כן אני אדבר על זה). אני לא חושבת שאני צריכה לסבול אם אני יכולה להגיד מה שיש לי.
פעם כשהייתי צעירה יותר ובקשרים ארוכים הייתי גם שומרת בבטן, אבל הייתי דועכת לאט לאט, והבנתי שזה לא שווה את זה. לא את הקשר, לא את החתונה הפוטנציאלית, לא כלום.
אבל עכשיו אני לבד כבר הרבה זמן ולא מצליחה לשמור קשר, או להיכנס בכלל לאחד. אני לא מנסה לחנך אף אחד אבל אני רוצה מאד יחס מכבד, שווה, חם. זה מה שאני נותנת וזה מה שאני רוצה לקבל, לא יותר ולא פחות.
מה עושים? צריך להרכין ראש ולסבול? אני לא מוכנה לוותר על שלוות הנפש שלי... תנו לי עצות בבקשה=]
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025