אבא כועס כי אני לא מסוגלת לחשב דברים, וזה פשוט כואב לי

היי.
אני נועה. כשהייתי בת 8 בערך, אובחנתי עם הפרעת קשב וריכוז (ADD). בהתחלה לא עשינו עם זה כלום, כי זה לא השפיע יותר מדי. לקראת גיל 10 זה החמיר מאוד. ממש. כל הסמינים הוכפלו בשמונה ושום דבר לא היה אפשרי יותר אם הוא כלל ריכוז למשך יותר מדקה וחצי. לאמא שלי הייה חברה שהשתתפה באיזה ניסוי חדשני של אימון למוח שאמור לגרש את הפרעת הקשב, ונסיתי אותו. זה לא עבד.
לקראת סול שנתי ה-11 על פני כדור הארץ עשיתי מבחן נוסף- שבו גילינו עד כמה חמורה הפרעת הקשב שלי, ובנוסף גם רשמתי IQ גבוה מאוד- 154 נקודות. המבחן הזה גרם להחלטה של הוריי שאני אתחיל לקחת ריטלין קונצרטה, ולאט-לאט שקעתי בדיכאון עמוק. בלי לשים לב, חשבתי על התאבדות, והייתי עצובה בחיים שלי. איבדתי חשק לחיים. השנה שמתי לב לזה והפסקתי לקחת את הכדורים, וגיליתי את עצמי מחדש. אני יותר מאושרת ממה שהייתי בשלוש השנים האחרונות, אבל כמובן שזה בא במחיר מסויים- כושר הריכוז שלי.
הציונים שלי נוראיים. ברצפה. אני גאונה במבחנים- כי הם נמשכים לזמן קצר ומכילים חומר מתומצת- אבל בכל מה שהוא לא בסגנון הזה, אני נוראית.
תמיד הרגשתי שאני איזו מין אכזבה לאבא שלי. הוא בן אדם גאון. כנראה בן האדם הכי חכם שהכרתי (ואכיר) בחיים שלי. הוא מסוגל לחשב כל דבר במהירות האור, או לשלוף עובדה על כל נושא שתבחרו בשבריר השנייה. הדברים האלה לא מעניינים אותי, הם אף פעם לא עניינו אותי. אני יותר קרובה לצד של אמא שלי מבחינת תחומי עניין- אומנות על כל סוגיה. כתיבה, ציור, פיסול, שירה, ריקוד, קולנוע, משחק. אמא שלי בעצמה היא מתכנתת, כמו אבא שלה לפניה, אבל אמא שלה היא אומנית.
בחזרה לנושא. בכל פעם שיש עניין כלשהו של חישוב אבא שלי מכריח אותי לעשות את זה. אם זה לחשב כמה זמן נשאר עד שמגיעים או כמה דמי כיס יש לי אצלו. וזה ממש קשה ומעליב אותי, בגלל שוא יודע כמה זה קשה לי. תמיד כשהוא מכריח אותי, אני מנסה, ואחרי דקה וחצי אומרת שאני לא יכולה, כ אני באמת לא יכולה. אבל הוא תמיד מחזיר לי תשובה בסגנון, זה ממש לא קשה, ואת יודעת שאת יכולה ואת סתם מדברת בולשיט כי את רוצה תשומת לב. אבל אני פשוט לא מסוגלת לדברים האלה. אני מנסה לדמיין את התרגיל בראש כתוב על נייר. ואז אני מוסיפה ספרות, אבל הספרות האחרות מתחילות לרחף והיעלם, ואני מנסה לתפוס אותן, אבל אני לא יכולה. וכשאני מסיימת לנסות, אני שוכחת מה היו המספרים בתרגיל כי לא התרכזתי בלזכור אותם. ואבא שלי פשוט לא מקבל את זה.
אתמול שיחקנו מונופול- אני, הוא, ואחי הקטן. בסוף המשחק התחלנו לספור את הכסף ואת שווי הנכסים של כל אחד. א שלי ואבא שלי כבר מזמן סיימו ואני עוד לא סיימתי לספור חצי מהשטרות שלי. כל אחד מהם שלף את הטלפון שלו והתחיל לשחק. אני פשוט לא יכולתי לחשב את זה, אז ביקשתי מאבא שלי לחשב את זה. הוא ענה בתקיפות מעליבה שהוא לא מוכן, ושאני צריכה לעשות את זה לבד. התחננתי להשתמש במחשבון והוא לא הרשה. המשכתי לנסות במשך אולי עוד 2 דקות, והעיניים שלי כבר התמלאו בדמעות מרוב שלא הצלחתי. ואני חושבת שאבא שלי מאוד התעצבן מזה ששאלתי אותו כל 10 שניות מחדש, "תזכיר לי מה היו המספרים? מה ועוד מה?" בשלב הזה הוא חטף לי את הכסף וקלפי הנכסים מהיד ואמר, ואני מצטטת, "זה לוקח יותר מדי זמן. אני אעשה את זה, אני *יכול*." ונעלבתי עמוקות. התחלתי לבכות והוא המשיך לספור את הכסף. בסופו של דבר יצא שאני ניצחתי, אבל זה לא משנה. לא דיברנו מאז.
נעלבתי מאוד הוא תמיד מתנהג ככה, בכל הזדמנות שיש לו להראות שהוא יותר חכם ממני ושאני מטומטמת.
הוא בטח חושב שזה לטובתי שאני אחשב את הדברים האלה. הוא חושב שזה יעלים את העובדה שהמוח שלי לא מסוגל.