אבא שלי נפטר, שכבתי עם 10 גברים ואני מפחדת להתאבד; לא מצליחה לצאת מהדיכאון...

היי...
לפני חצי שנה אבא שלי ניפטר די צעיר- בן 44, היינו ביחד בבית עם אמא שלי ופתאום הוא התחיל להתלונן על כאב בחזה, אחרי חמש דקות הלך לישון, חמש דקות אחרי הוא קם, אמא שלי אמרה שהיא חייבת להזמין אמבולנס, הוא התעקש שלא ואמר שרק נתפס לו השריר, אחרי שלוש דקות שאמא הלכה להביא תפלאפון להתקשר, אבא שלי מפרקס לי מול העיניים חסר אונים לגמרי, קצף ודם יוצאים לו מהפה ואני לא זזה, אני לא עוזרת לו!, אני פשוט עומדת שם... ואז אמא שלי באה וצורחת, תעזרי לו!, והיא צועקת לו שלא ילך לה,וכל השכנים יורדים ורעשים של אמבולנס וזהו, יום אחרי אני בהלוויה של אבא שלי!!!!!, זה לא הגיוני!!!!, תמיד אומרים שחייב להיות משו לפני התקף לב או דום לב (לא יודעת) כזה, חייב להיות תסמינים והוא.. הוא לא אמר על זה מילה!, תמיד הוא היה הגיבור שלי, בחיים לא ראיתי אותו בוכה או משו, הוא תמיד היה מגן עליי ושומר עליי ועכשיו אין לי אותו!, אין מי שיספר לי סיפורים ושיחפור לי, ואין לי עם מי לריב בשישי בערב מתי לצאת ולהגיע.... ואז האבא הזה שעשוי מברזל, ששום דבר לא מזיז לו, לראות אותו מפרקס לי מול הפרצוף ונאבק על החיים שלו הרס אותי!, זה יצר לי את הנקודת תפנית בחיים שלי. לפני זה הייתי ילדה של אבא מפונקת, מלאת ביטחון, ילדותית, שמחה, אחת שלא חסר לה צומי. היום אני ממש לא מפונקת, אני אשכרה עובדת!, הביטחון שלי בריצפה, אני ממורמרת, בוגרת, מחפשת תמיד צומי אצל בנים...
כל כך ההפך מימה שהייתי, כל כך עצוב לי אתם לא מבינים אפילו עד כמה, כבר כואב לי הריסים והראש מלבכות, אני כל היום במיטה, דווקא בתקופה הזאת הבנתי מי אלו החברים האמיתיים שלי, מי אלו לא, כל כך הרבה אכזבות..., נשארה לי חברה אחת אמיתית , ידיד אחד וחבר... זהו, אני כל כך לא רגילה לזה, הייתי ילדה שמוקפת חברות, ידידים, אנשים, כל היום יוצאת, מבלה, הווצאפ כל שניה מקבל הודעה. היום אני מעדיפה לא לפתוח את הפלאפון... כי כל פעם שאני פותחת אותו פשוט אין לי מה לעשות בו.. כבר אין לי עם מי לדבר באמת, ותמיד שאני מגלה שלא שלחו לי הודעות כל היום בכלל, ישלי את הכאב הזה בלב... כאילו באמת... לאפחד לא יהיה אכפת אם אני אמות, אני כותבת אתזה, ואני לא מבינה... אני לא מבינה איך הגעתי למצב כזה שלאפחד לא אכפת מימני...
המשפחה שלי התפרקה לגמרי... אמא שלי כל היום בעבודה, אחותי הגדולה אצל חבר שלה כל היום, אני בחדר.. ואני יכולה להיחנק פה בחדר וישימו לב רק עוד שבוע. לא יצאתי מהבית מאז הסתיימו הלימודים כי אין לי מה לחפש יותר בחוץ...
הדבר היחיד שמשאיר אותי שפויה עוד זה חבר שלי... אני יכולה להגיד שהוא הדבר היחיד שנישאר לצידי ומחזיק אותי, הוא הדבר היחיד שעושה אותי מאושרת בחיים האלו (חודשיים יחד).
אין לי חברות יותר.
איבדתי את הבתולים שלי... לצערי, שכבתי כבר עם עשר בנים...
ירדתי בלימודים, ממוצע תשעים וחלום להיות במגמת משפטים, ירדתי לממוצע 63 שאני לא לומדת בכלל...
הכל שובר אותי וכלום לא עוזר לי!, אל תגידו לי ללכת לפסיכולוגית, הלכתי, אני הולכת... היא לא עוזרת לי בכלל.
הסיבה היחידה שאני לא מתאבדת זה כי אני מפחדת, מפחדת מהשם.. עם כמה שזה נשמע תמים..., אני כזאת מטומטמת וחסרת יכולת עצמית שאפילו לדבר שאני הכי רוצה בעולם אני לא מצליחה להגיע.. אני לא אחת האלו שתכאיב לעצמה ותחתוך ורידים או משו כזה.. אני לא מוצאת בזה תועלת.
החלומות שלי כבר לא מעניינים אותי, הכל שחור בעיני... אין לי כבר מה לחפש פה, ולאפחד לא אכפת מימני כמו שהיה אכפת לאבא שלי, אין לי למה להתחתן, למה להביא ילדים... גם ככה הוא לא הולך להוביל את בעלי בחופה, או להכיר את הנכדים שלו... לראות אותי מקבלת תעודת בגרות, מסיימת בית ספר בגאווה מה שלא מצליחים בדרך כלל במשפחה, ויתרתי על החלומות שלי... פעם רציתי להיות חיילת בקרבי, להמשיך את הדרך שלו, הוא תמיד רצה בן ואני באתי במקומו ותמיד רציתי להמשיך אותו, לא משנה אם אני בת או בן, ועכשיו אני מרגישה שאין לי מה לעשות פה... כל בוקר אני בכלל לא קמה... אין אצלי בוקר אין אצלי לילה, תמיד אני במיטה... באמת שאני לא יודעת איך יוצאים מהמצב הזה. אל תגידו לי תגידי למישהו, הם לא יעזרו לא משנה מה הם יעשו, כי זה הרגשה שלי עם עצמי!, אני הרחקתי את החברים כי אני השתנתי ... אני רוצה לחזור להיות כמו שהייתי, זה לא שלא באלי לקום מהמיטה, אין לי למה!, גם אם אני קובעת לעצמי דברים שפעם הייתי עושה, כמו זומבה אין מצב שאני בסוף הולכת,אני לא רואה סיבה לקום מהמיטה... וגם אם באלי, אני פשוט חא מצליחה גם אם אני אומרת לעצמי, מה קורה לך?, תקומי!, תחזרי למה שהיית אני פשוט לא מצליחה... אני רוצה לחזור לכמו שהייתי ואני לא מצליחה... זה שובר אותי. אני שונאת את עצמי על זה שהגעתי למצב הזה ואני לא רואה פתח לצאת מזה, פשוט לא..
ממש סליחה על המגילה, הייתי חייבת למצוא מקום לפרוק בו מבלי שידעו מי אני, אני לא אחת שמצליחה לספר לאנשים מה עובר עליי (גם אם אני רוצה), או אחת שמצליחה להוציא את הרגשות שלה ליד אנשים ושידעו את החולשות שלי, אפילו לא בכיתי בהלוויה של אבא שלי... עמדתי שם כמו טמבלית שכולם צועקים ובוכים (כן אנחנו מהאלו) ושתקתי... כן הנה, עוד פאק בי.
תנו לי עצות איך לצאת מיזה, אני חייבת לקום לחזור לעצמי.. אני פשוט לא מצליחה.. אני לא מצליחה לחזור לעצמי וזה שובר אותי.