בעלי לא מסתדר עם המשפחה שלי, לקחת את הילד איתי ולהיעלם לכמה ימים?

שלום לכולם.. כבר כמה שבועות שאני מתמודדת עם בעיה שחשבתי שהפתרון יקרה עם הזמן אבל משום מה זה לא קורה.. אשמח שתקראו ותחוו את דעתכם ובבקשה בלי ירידות והעלבות מי שאין לו עצה בבקשה שימשיך הלאה.
אני נשואה ארבע שנים לגבר מקסים ואוהב. כמו כל זוגיות גם אצלנו יש עליות ומורדות בעיקר סביב נושאים כלכליים אבל בשורה תחתונה הזוגיות טובה, יש לנו ילד מקסים בן שלוש ובאופן כללי הכל בסדר.. אנחנו גרים קרוב למשפחות שלנו ומתראים כמה פעמים במהלך השבוע עם המשפחות של שנינו.
ההורים שלי תמיד תמכו בנו ועזרו לנו בכל גם מבחינה כלכלית, גם בעזרה עם הילד, ובכל דבר שאפשר תמיד בכיף ובשמחה ומאוד אוהבים את בעלי ושמחו שהתחתנתי איתו. גם הוא היה תמיד מסתדר איתם והולך אליהם אפילו בלעדיי הרבה פעמים והכל ממש זרם על מי מנוחות.
לפני כמה שבועות היה איזה פיצוץ ביניהם. אני לא אפרט את המקרה כי זה לא ממש רלוונטי אבל אציין ששני הצדדים היו לא בסדר (גם בעלי וגם הוריי), כולם נפגעו זה מזה וממש הייתה מריבה גדולה וסוערת ובכי ומה לא (אני חייבת לציין שאנחנו לא אנשים כאלה של רעש ובלאגן ומריבות משפחתיות, זה באמת היה משהו יוצא דופן). לדעתי אין פה אשמים. כל צד עשה את הטעויות שלו וגרם לצד השני להיפגע. ועוד משהו שחשוב לציין זה שבעלי עובד בחברה של אבא שלי, שאומנם יש שותף שהוא הבוס הישיר של בעלי אבל הם מתראים על בסיס יום יומי והעבודה היא משותפת.
מאז המריבה הזאת אני מרגישה שאני נקרעת בין שני הצדדים. כמובן שעמדתי לצד בעלי וצידדתי בו מול ההורים שלי כי אם אני לא אהיה לצידו אז אף אחד לא יהיה. בכל פעם שאני מדברת עם ההורים שלי על הנושא אני מנסה להצדיק אותו וכשאני מדברת עם בעלי אני מצדיקה אותם וככה מנסה לרכך את שני הצדדים שיחזרו להיות כמו פעם. אבל זה לא קורה. ההורים שלי אומנם עברו הלאה ומתייחסים אליו באמת הכי רגיל שיש ממש כמו פעם כאילו לא קרה כלום אבל הבעל שלי אדם עקשן מאוד ולצערי גם נוטר טינה והוא לא מוכן להשתנות. הוא כמעט מתעלם מאבא שלי במהלך יום העבודה שלהם, וכשהוא בא איתי לבית של הוריי הוא לא מדבר אף מילה אם לא פנו אליו ורק אם פונים אליו אז הוא עונה תשובה מאוד עניינית בלי להסתכל על אף אחד ובלי למשוך יותר מדי בדיבור. ההורים שלי מאוד נפגעים מזה שהוא לא מוכן לשחרר ולהתקדם הלאה ועוד אחרי כל מה שהם עשו בשבילנו ואני כמעט כל יום מוצאת את עצמי מתוסכלת מהמצב. ניסיתי לפתור את הבעיה בכל דרך שעלתה על דעתי החל מלהיות רכה איתו ולהסביר לו שצריך לסלוח ולוותר והם עשו בשבילנו הרבה וטינה אף פעם זה לא דבר טוב בטח למשפחה וגם ניסיתי בדרך קשה יותר של "איומים" שאם ימשיך ככה לא תהיה לי ברירה אלא לבחור צד וברור מה הצד שאבחר. ניסיתי אפילו להתנהג למשפחה שלו כמו שהוא מתנהג למשפחה שלי אבל זה לא ממש הצליח כי אני לא בנאדם כזה שיתנהג ככה רע למישהו שלא עשה לי דבר אז זה לא החזיק מעמד.
אני ממש ממש אובדת עצות. כל מפגש עם המשפחה שלי טעון ומתוח ולפניו, במהלכו ובסופו אני מתוסכלת ועצבנית. לחכות שהזמן יעשה את שלו לא ממש עבד כי כמו שאמרתי עברו כמה שבועות (אפילו יותר מחודשיים) ובעלי עדיין בשלו.
כרגע אני במצב נפשי מאוד מעורער בגלל המקרה הזה, אני מרגישה שהתרחקתי מהוריי שהיו תמיד העוגן שלי וגם מבעלי שלא מבין עד כמה זה חשוב לי ואני פשוט נמצאת באמצע וחוטפת מכל הכיוונים. כבר כמה פעמים עברה לי מחשבה פשוט לקחת את הילד איתי ולהיעלם לכמה ימים ולהשאיר לו/להם איזה מכתב שעד שלא יפתרו את הבעיות ביניהם אני לא חוזרת ואולי הדאגה המשותפת היא זו שתגרום להם (בעיקר לו, כי הם כבר די סלחו והתקדמו למעני) לחזור להתנהג כמו פעם.. זה קצת ילדותי אבל אני באמת כבר חסרת אונים.
תודה למי שקרא עד כאן..