זהו, נכנסתי לתקופה רצינינית, אני מאבד שפיות, מאבד כל רצון הכי קטן לחיות. נכון רובכם יגידו על הבעיה שלי זה לא נורא, אבל הרבה לא מבינים כמה זה קשה להיות אני.
כמה זה קשה לאהוב ולדעת שזה לעולם לא יתממש.
כמה זה קשה לרצות ולשאוף להיות אתה האמיתי אבל לדעת שלעולם זה לא יקרה.
נולדתי כזה, מתבייש אפילו להגיד את זה לעצמי בשקט, אני גיי. הרוב יגידו שאז מה ולא קרס עולמי.
הם לא יודעים מה זה לשנוא את אחת מהתכונות היותר חזקות באישיות שלך, מה זה כל בוקר בערך בחודשיים האחרונים, לקום עצוב בידיעה שאני לא אתפתח לשום כיוון.
אני לא מוכן לצאת מהארון, מתוך ידיעה והבנה שזה לא יתרום לי, אולי רק במידה והאהבה שלי תתממש לה אי פעם, ואני יודע שזה לא יקרה כי יש לו מישהו אחר והוא בין כה וכה לא סובל אותי.
אני מאבד כל קשר לשפיות, אני ככ מת לפרוק אני כמו בלון שרק נאגר לו במשך 19 שנה, אני קורס בעומס של עצמי ואין עם מי לשתף מתוך הפחד שזה יבודד אותי מהחברה, או גם במקרה הטוב - מישהו ידע אך זה לא באמת ישנה את המצב, אני אשאר כזה בין אם ארצה או לא. מה עושים? נמאס לי לחשוב על התאבדות או לאחל לעצמי שתחזור המחלה כדי לסיים עם הכל, מתוך הידיעה שאני פחדן שאין לו אומץ להתאבד באמת, שזה חלום חיי כי השינוי לעולם לא יבוא.
זואל את עצמי למה אני ממשיך עם הסבל ובאמת שלא מוצא תשובה, מבולבל עם עצמי בתוך בלאגן שאני מתחנן שאני אבין טיפה ממנו או איך מתנהלים בתוכו. אני לא קשור לזה או מתנהג כמו אחד בשום דרך אפשרית, אז למה נהרסו חיי והפכתי ליצור שכזה? בסה"כ ביקשתי לאהוב, כמו אדם רגיל. לראות את החיוך שלו ולדעת שזה בגללי, שלא רק הוא יקבל את אהבתי ויחזיר, שגם הסביבה תבין ןתהיה סובלנית כלפיה, אך זה לא יקרה.
אני צריך טיפול נפשי ומבין את זה, אך אפילו לא יודע איך לפנות להוריי בשביל להגיע למקום שיסייע לי, אמא לא תבין היא פרמיטיבית מידי, אבא בעולם משלו, ואני לבד נלחם עם עצמי... שיגמר הכל ודיי, רוצה בסה"כ לאהוב נורמלי, לא לחיות עם עצמי בפחד ושנאה
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות