לא יכולה יותר עם אמא שלי. לא רוצה חופש גדול! היאמרה שאני מגעילה אותה

היי, בזמן האחרון אני ממש לא יכולה יותר עם אמא שלי.
נתחיל בזה שהיא אף פעם לא מקשיבה לי. אני מדברת איתה והיא בפאלפון, או שישר מתקשרים אליה והיא עונה בלי לחשוב פעמיים, או שהיא מקבלת הודעה וישר רצה אל הפאלפון. היא יכולה לשאול אותי שאלה ואז כשאני עונה לה ללכת לטלפון כאילו אני אוויר.
בגלל שאני הבכורה, היא מוציאה עלי את העצבים שלה כל הזמן בהתקפי זעם מרוכזים שבהם אין לה שליטה על מה שיוצא לה מהפה. למשל היא אמרה לי לא פעם בהתקף זעם שהיא אף פעם לא שנאה מישהו כמוני ושהלוואי שאני אמות בגלל שהייתי עסוקה במשהו חשוב הרבה יותר מלנקות (היא קצת חולת נקיון). ואני סופגת. אני סופגת כי אני יודעת שהיא פשוט מוציאה עלי עצבים ושהיא לא מתכוונת לזה, אבל היא לוקחת את הספיגה הזו כמובן מאליו ואפילו לא באה להתנצל. כאילו אני שק איגרוף.
זה מרגיש לי לפעמים כאילו היא לא באמת אוהבת אותי. היא אמרה לי שנולדתי בטעות ושהם לא רצו אותי בכלל... (ואז כמובן מוסיפה "אבל זו הטעות הכי טובה שהייתה לנו" או משהו כזה באילוץ כי היא לא יכולה להגיד במפורש דברים כאלה כשהיא לא בהתקף זעם...).
היא אף פעם לא מרוצה ממני. אני לא ילדה ממש רגילה וההיפך מפרחה, היא כל הזמן רוצה שאני אהיה פרחה, כי אני לא הכי נפגשת עם חברים וזה... "למה את לא כמו הילדות האלה שם" היא אומרת ומצביעה על פרחות נטולות כבוד עצמי שמתפשטות בשביל לייקים.
היא תמיד מסתכלת בצדדים השליליים שלי. רק היום כשמיינתי כביסה, היא עמדה בצד נאנחה כל הזמן בעצבים ואז הזיזה אותי ועשתה את זה בעצמה. אחר כך היא אמרה "כלום היא לא יודעת לעשות כמו שצריך! חוץ מבלימודים בכלום היא לא טובה! אין בה כלום חוץ מציונים! איכס! את מגעילה אותי!" ושאר ירקות. זה פשוט מסתכל למרות שאני יודעת שזה לא נכון.
אני מוציאה אותה פה ממש רע עד עכשיו וחשוב לי שתבינו שיש בה גם צדדים חיוביים ושהיא כן עוזרת לי לפעמים, אבל אני כבר לא יכולה עם כל זה.
עכשיו מגיע החופש הגדול ואני ממש לא רוצה! (בטח נשמע לכם מוזר..) דבר ראשון, שולי יותר, אני מתה על ביה"ס (אני בבית ספר לאמנויות וטוב לי כל רגע שם- ילדים מדהימים, מורים תומכים, הגשמה עצמית. לפעמים אני מנסה להשאר עוד קצת אחרי שנגמר היום וממש אוהבת ימים ארוכים עם חזרות.) ודבר שני, אמא שלי מורה והיא בבית כל החופש. אני לא יודעת איך אני אסתדר חודשיים איתה בבית. כשאני יוצאת עם חברים, לא טוב לה כי היא לבד ורוצה שאני אעזור לה בנקיונות. כשאני בבית היא באה אלי בטענות למה אני לא יוצאת עם חברים. די כבר! מה גם שרוב החברים שלי גרים מחוץ לעיר (לביה"ס הזה מגיעים ילדים ממרחק גדול ) וזה לא כזה פשוט להפגש איתם.
זה מגיע למצב שיצא לי החשק לטוס עם המשפחה לחול בקיץ.
מה אני יכולה לעשות? יכול להיות שאני לא בסדר בכל הסיפור הזה? אשמח לעצות, תודה מראש!