אני דפוק מבחינה חברתית, איך אני מתקן את זה?

אהלן
מאז ומתמיד הרגשתי שונה מאוד מכולם, מבחינה חברתית.
לכולם היו "חבר'ה" ואני אף פעם לא באמת הרגשתי שייך - עוד מהבי"ס היסודי...
עד התיכון הייתי "ילד כאפות" של כולם, ואז דוד שלי לקח אותי לחוג לחימה משולבת והפסיקו ההצקות..סוף סוף הראתי בטחון עצמי? נהייתי "מנופח"? לא זוכר כבר.

בגיל 15-16 סוף סוף התחילו להיות לי חברים. היתה לי חבורה של 20-30 חברים, אומנם רובנו היינו מטאליסטים-חנונים כאלה אבל סוף סוף הייתי בחבורה, אוסיף ואומר שהייתי אפילו מנהיג החבורה :) זו היתה תקופה ממש כיפית בשבילי..ואז הכל התחיל להתפרק.

היתה לי חברה באותה תקופה שפשוט ניקתה איתי את הרצפה - הייתי עושה כמעט הכל בשבילה אבל אני לא מאשים אותה בהתפרקות.

התגייסתי. גם בצבא לא היו לי חברים כמעט. נראה שכולם שמרו לי טינה או שנאו אותי.
לא יודע, אולי כי ניסיתי באופן כזה נואש לרכוש חברים שמה שהייתי עושה היה מרחיק אותם.

זוכרים את החברה? אחרי 4 שנים היא בגדה בי. נפרדתי ממנה - הייתי בקרשים (בלשון המעטה...עד היום אני מחסיר פעימה כשאני חושב עליה), הגעתי אפילו לר"מ2 על נפשי בצבא לכמה חודשים מרוב שהייתי בדכאון. עשיתי כמה דברים שלא מתאימים לי כמו ללכת למועדונים ולשכב עם מישהי שפגשתי באינטרנט. לא נהנתי מזה. (מהסקס כן, מהריקנות לא)

כל התקופה הזאת החברים היחידים שבאמת היו לי זה 2-3 חברים שאני אוהב אותם מכל הלב...אבל לכל אחד מהם היו דברים על הראש ולא עניין אותם כל כך מה קורה איתי.

החלטתי שאני הולך ללמוד רפואה באיטליה. גם כי צריך להשקיע פה כמה שנים כדי להתקבל וגם כי פשוט רציתי לברוח מהענן האפל שיצרתי לעצמי פה בארץ (במחשבה שניה, זה לא ישנה כלום).

קרעתי את התחת, התקבלתי. הלימודים שלי מתחילים עוד חודשיים ואני פשוט מפחד ברמות על! בתקופה הזאת כבר הספקתי לריב עם ישראלים בקבוצת הפייסבוק של האוניברסיטה (משהו מטומטם לגמרי, ויכוח שלא הייתי צריך להתערב בו) ואני חושש שפשוט בחיים לא יהיו לי חיי חברה נורמליים.

נקודות חשובות:
- אני מרגיש צורך לרצות אנשים. אולי זה חסך מהילדות...מה שלא יהיה זו בעיה.
- חיצונית אני מראה שיש לי בטחון, אבל פנימית אני מפחד. מה חושבים עליי? וכו'
- אני מרגיש צורך להראות שאני יותר טוב. overcompensation?
- אני מרגיש שאני מדבר יותר מדי. 'nuff said.
- אני מרגיש שאני מנסה להצחיק אנשים יותר מדי (צורך לרצות ולהראות שאני יותר טוב), ואז מרוב הלחץ אף אחד לא צוחק אפילו.
- לא אכפת לי באמת מאינטרציה עם אנשים. אני מרגיש כמו ערפד חברתי שמנסה "לשאוב" ערך...
- בקיצור, אני מרגיש כמו ילד מפגר בן 5. כמו אותו אחד בבית הספר שכולם מרחמים עליו.

אני רוצה לאמר שאני נראה כמו בן אדם נורמטיבי לחלוטין..עד שמתחילים להכיר אותי :( הנה עכשיו מחקתי שורה שלמה שרשמתי בהתלהבות את כל מה שטוב בי...אתם רואים למה אני מתכוון?

איך לאזעזל אני מתקן את כל זה?!