בת 30 ללא עבודה, תקועה בחיים והזוגיות כבר לא כמו פעם

היי אני בת 30 ללא עבודה קצת יותר משנה (חוץ מעבודות מזדמנות פה ושם) ומרגישה ת-ק-ו-ע-ה!!! הילדות שלי הייתה נוראית, לא היו לי הורים נורמליים, לא הייתה לי ילדות נורמלית והחיים שלי היום רחוקים מלהיות נורמליים. אני כבר כמעט עשור בזוגיות שאני רוצה לצאת ממנה. אני אגע מעט בילדות שלי; ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 3, יש לי אח שגדול ממני בשנה,שמגיל קטן עבר המון איבחונים כי היה ילד היפראקטיבי ובעייתי. מאז ומתמיד האנרגיות והכוחות של אמא שלי היו מרוכזים באחי, ואני קיבלתי פירורים של תשומת לב אם בכלל. סבלתי מאלימות פיזית ומילולית לאורך כל הילדות, גם מאחי וגם מאימי. מכות וקללות היו השגרה של חיי. הייתי בורחת מהבית ומסתתרת במקומות קרובים, כמובן שללימודים הפסקתי ללכת. בגיל 14 פיתחתי הפרעות אכילה (בולימיה). פחות או יותר באותו גיל נותק הקשר עם אבא שלי ומאז לא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו (הוא התחתן והביא 2 ילדים). בגיל 16 המדינה הכניסה אותי להוסטל. זה אחד הדברים הטובים והגרועים שקרו לי. נקצר את הסיפור בנוגע לתקופה הזאת אני רק אציין שנחשפתי לכל מה שיש לחיים להציע. הייתי רבה מכות עם אנשים, הייתי משקרת לעו״סית בהוסטל בנוגע למצבי הנפשי, פעם ראשונה ששתיתי אלכוהול, גיליתי את הסיגריות והתאהבתי בפעם הראשונה בחיי. בגדו בי ונשבר לי הלב. את האנרגיות שלי השקעתי בלימודים. הייתי מצטיינת. המצב בבית עם אמא ואחי היה גרוע, והייתה לי משפחה מארחת למשך שנה.הייתי קטנה מידיי וטיפשה מידיי ולא ידעתי איך להשתמש במה שהציעו לי, חשבתי שאני יודעת הכל. בסופו של דבר הגעתי לגיל 18 וההוסטל העזיב אותי. חזרתי הבייתה לאמא והגיהנום המשיך. זאת הייתה אחת התקופות הקשות. גרתי בסופו של דבר אצל חברה במשך כמעט שנתיים, סיימתי את י״ב עם בגרות חלקית. התגייסתי לצבא וזה אחד הדברים הטובים שקרו לי. לקראת סוף השחרור ביקשתי עזרה מקב״ן שעזר לי להבין את עצמי קצת. מאז השחרור עבדתי במשך רוב הזמן: תחנות דלק, קופאית בסופר, קצת חברת סלולר, ועוד כל מיני עבודות מזדמנות. לפניי שהשתחררתי הכרתי את בן זוגי. הכל היה נפלא בהתחלה עד שהתחילו הסמים. בהתחלה זה היה כייף אבל היום, זה הדבר הכי נורא שיכולתי לבחור בו. לצערי היום זה כבר עניין של הרגל וצורך יותר מאשר הנאה. אני כבר לא נהנית מהעישונים. אני רוצה להפסיק אבל נמצאת בתוך מעגל שזה תמיד פה. תמיד מולי. אני מרגישה על עצמי שאני בדיכאון שאני לא מצליחה לצאת ממנו. ישנם ימים שזה מצליח, אבל רוב הזמן אני בוכה ונמאס לי מהכל וכולם, ויש ימים שאני מצליחה להעמיד פנים שהכל בסדר. דיברתי עם בן זוגי על הקושי שלי, והוא מצידו גם נמצא בקשיים. משפחה בעייתית והחיים בכלל. הוא יותר חזק ממני מבחינה נפשית למרות שגם הוא כבר מיואש. אני חייבת לציין שהוא עובד ומרוויח יפה והוא זה שמחזיק אותנו מבחינה כלכלית, ועל כך אני מודה ואודה לו לנצח. השכירות והמחייה לא קלים בכלל. ישנם עוד דברים שהייתי מוסיפה אבל באתר ישנה הגבלה מסויימת. אני רוצה לציין גם שהוא לא מכריח אותי לעשן, הוא נותן לי את הזמן למצוא עבודה (להתמיד בה זה הקושי העיקרי) ולא לוחץ או שופט. מתי שאפשר הוא גם נותן לי כסף ועזר לי כמה פעם לכסות מינוסים. העניין הוא שהזוגיות היא לא מה שהייתה, ואני מרגישה שאנחנו יותר חברים טובים מאשר בני זוג. העניין עם העישונים, אני יודעת שהוא היה רוצה להפסיק והצלחנו בעבר להפסיק, אבל תמיד חזרנו לזה. אין לי הורים או בני משפחה וגם לא חברים שאליהם אוכל לפנות עם הבעיות והקושי. רוב היום אני עסוקה במחשבות על העבר ההווה והעתיד ואני לא מצליחה להתעלות על עצמי ולהתאושש מהדיכאון. אני רוצה להשתנות ולשנות את החיים שלי אבל לא מצליחה. מה עליי לעשות?