אימי ממררת את חיי, אין לי איפה לגור, מה עושים?

שלום,

אני גרה עם אימי. מעולם לא עזבתי את הבית לגור לבד. לא היה לי חבר קבוע וגם בקושי חיי חברה. כשאני עובדת אני נוסעת מהעבודה וחזרה וזהו. בקושי יוצאת ואין מה לדבר בכלל על בילויים. יש לי הפרעות קשב וריכוז וקשה לי להתמיד במקום עבודה. אובחנתי כאגורפובית (אנשים שיש להם חרדה לצאת מהבית) בגיל 16 והורי גם זרקו אותי מהבית לתקופה קצרה, מה שהשאיר טראומה ומאז אני בקושי יוצאת מהבית. נשרתי מהתיכון, לא הייתי בצבא והתחלתי לשקם את עצמי לאט לאט. כיום רכשתי מקצוע מכובד ואני רוצה להפוך לעצמאית והמצב כמעט מסתדר ואוכל לגור מחוץ לבית ולהרוויח טוב במקצועי. בינתיים אימי ממררת את חיי ועוקבת אחרי כל דבר קטן שאני עושה ומראה לי שליליות ויורדת עליי (כך היא עשתה כל החיים). לא מראה רגש, אנטיפתית, לא מפרגנת, ביקורתית, מתחשבנת איתי וכו'. למזלי יש לי יכולת השתקמות ופיתחתי עור עבה, אבל אני מתארת לעצמי שזה עושה לי נזק נפשי מתמשך להיחשף לאדם שיורד עליי יום יומית. ומחוץ לבית אני כל הזמן מקבלת מחמאות שאני מקסימה ועוזרת ונחמדה וכו'. יש הבדל קיצוני בין היחס מהמשפחה ליחס מאנשים מבחוץ. שנים מאז גיל 16 אימי איימה לזרוק אותי מהבית ובכל פעם אמרתי לה שתזמין משטרה, ושעדיף שאני אעבוד על לפרנס את עצמי מאשר אמצא את עצמי מוציאה נכות בביטוח לאומי וחיה על הבטחת הכנסה. אמרתי לה שאיבדתי אמון בשני ההורים (וגם באנשים אחרים) ואני לא מצפה ממנה לכלום. בכל אופן, בגלל שאני מאוד קרובה לעשות את זה ולהצליח ויש לי כבר כוחות, הייתי רוצה לשאול אתכם אם יש פתרון שיקל עליי את המתח המיותר הזה לגור בבית, כי אני חיה בחשש שיום אחד היא תתנכל לי ותפנה למשטרה ואני מאוד סובלת ממנה. בדיוק אמרתי לה שאם המשטרה תיקח אותי לפחות יהיה לי איפה לגור וגם אוכל לאכול. אז מה דעתכם, יש רשויות שיכולות לעזור לי? לפעמים אני מוצאת את עצמי מדוכאת ואין טעם לחיים... למרות שפיתחתי ממש חוסר רגש למשפחה המתנכלת ואני פועלת כמו בהישרדות בשדה האוייב ונראה לי שזה מזיק לי ריגשית. אני בכל פעם מנסה לדבר ללב האם ולהסתדר איתה ולעשות בשבילה דברים והיא גם גובה לי קצת דמי שכירות, אבל אני מרגישה עויינות וטינה והתחשבנות ופשוט רוע לב שלא ראיתי מהאנשים שפגשתי. אז למי פונים?.. פשוט נראה לי שאני כבר לא יכולה לסבול יותר..