שלום,
אני אדם לא מיוצב נפשית וסובלת מדיכאון קליני קשה ומחרדות איומות, אך עדיין נשארה בי מעט אופטימיות. המחלה הכתה אותי מזמן. כשסיימתי את התיכון לא התגייסתי, לא עבדתי ולמעשה בקושי יצאתי מהבית. קשה לי לתאר עד כמה השנים הללו היו נוראיות.
אמא שלי כל הזמן הזה "דאגה" לזלזל בי ולזרוק משפטים מאוד פוגעניים שאני אפילו לא אעלה אותם בכתב. כל השנים הללו, כ-ל השנים הללו כל כך רציתי, כל כך קיוויתי שמישהו מסביבתי הקרובה ימשוך לי יד, יעזור לי במילים מעודדות ימלא אותי במוטיבציה שנעלמה לה שנים לפני, אבל זה לא קרה ובקום זאת הסביבה הקרוה שלי הכניסה אותי לסרטים איומים עוד יותר.
לאחרונה מצאתי את עצמי במרכז הבמה בו כל הקרובים מותחים עליי ביקורות קשות.
אמא שלי דואגת להשפיל אותי בכל הזדמנות. אני יודעת ואני מבינה שכבר הספקתי לדפוק את השנים היפות שלי, אבל אין לכם מושג איך זה מרגיש כאשר זורים לך מלח על פצע פתוח. אני רוצה להתחיל חיים חדשים, אני כל כך רוצה לאהוב ולהיות נאהבת, להכיר גבר וחברים שאין לי... אני מבינה שאין מי שיושיע אותי ממצבי ועד שלא אעשה צעדים ראשונים למעשה גם אין לי מה להציע לסביבה. הבעיה היא שאין לי שום תמיכה נפשית במשפחה, אני מרגישה כל כך זרה. כשאני מנסה לדבר עם אמא שלי ולהסביר לה שתניח לי ולא תשפוט אותי כי גם ככה רע לי, היא עונה לי שזה לא שיפוט אלא אמת לאמיתה. האם היא חושבת שאיני מודעת לאמת? האם היא חושבת שאני לא יודעת באיזה בור אני נמצאת? אני יודעת מה קורה איתי ולכן אני רוצה לצאת ממצבי הנתון, אך מדוע היא מוסיפה שמן למדורה? מדוע במקום להגיד: "מה שהיה היה - בואי נתקדם מכאן" היא זורקת לי משפטים מהסוג "את מעולם לא תצליחי כי זה הטבע שלך". אני לא יכולה להתקדם בסביבה כל כך עוינת ואין לי אמצעים לצאת מהבית :(
אני כל כך רוצה שינוי. מה לעשות?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות