ויתרתי עליו מהר מדי?

יצאתי עם מישהו 3 חודשים, ובתחילת הקשר הכל היה מצוין - התרגשתי ממנו, היו חיבור והבנה, יש לנו רקע דומה כך שהיה קל להיכנס לזה והייתי מאושרת כמו שלא הייתי אף פעם (חבר ראשון).
בזמן האחרון היו לי כמה קשיים משמעותיים שהייתי צריכה להתמודד איתם והוא פשוט לא היה שם. הוא עבד קשה מאוד בתקופה הזו ברמה שהוא בקושי ישן בלילה בגלל העבודה ובגלל מחויבויות נוספות שלא אפרט. חוץ מזה הקשר התנהל בהודעות בלבד ובתדירות מפגשים של פעם בשבוע לכמה שעות וזהו (לעתים רחוקות יצא פעם נוספת לכמה שעות), וכשהבהרתי שאני צריכה יותר טען שהוא לא מסוגל (בעיקר לא יכול כי באמת אין לו זמן, אבל גם לא רצה לצאת מה-comfort zone ולדבר בטלפון למשל).
כשניסיתי לתמוך ולהיות שם בשבילו כי ראיתי שעוברת עליו תקופה לא קלה - נתקלתי בתגובות יבשות אז הבנתי שהוא כנראה רוצה להתמודד לבד ונתתי לו את השקט שלו. בשום שלב לא רדפתי אחריו או הצקתי לו, אני לא כזאת והוא גם אמר מפורשות שאני לא לוחצת/מעיקה. הקפדתי לא להיות תלותית ולנסות להתמודד עם הקשיים שהיו לי כמו שהייתי רגילה לעשות לפני הקשר, אבל היה לי עצוב לדעת שהוא לא הראשון שאני יכולה לפנות אליו כשאני באמת צריכה וכשהוא לא קרוב פיזית, ושלא אוכל לחייג אליו בספונטניות ופשוט לפרוק את מה שיושב לי על הלב.

בשלב כלשהו התחושות האלה הצטברו והתחלתי להרגיש ממש רע, למרות שבמפגשים פנים מול פנים עדיין היה הכי כיף שאפשר. הבעיה החמירה כשכן התפנה לו זמן והוא הקדיש לי רק חלק קטן ממנו. אני יודעת בוודאות שלא היה לו כמעט זמן פנוי בשגרה ולכן הצעתי שינסה לשלב אותי בחיים שלו כך שהזמן איתי לא יהיה מופרד מלאכותית מהזמן עם חברים/משפחה. הוא לא הסכים ואמר שאם זה יקרה אז הזמן עם כל שאר האנשים שחשובים לו יתקצר והוא לא יכול לעשות ויתור כזה.

בסוף החלטתי להיפרד, ומאז אני מוצאת את עצמי מרוסקת ובוכה המון, מתגעגעת לקשר המיוחד שהיה לי איתו. בגלל הקושי שלי להתנהל רק בהודעות, כשהייתי צריכה מישהו לשיחה עמוקה יותר מבדרכ הייתי פונה לחברים אחרים במקום אליו, ועד שהיינו נפגשים כדי לדבר על זה הבעיה כבר הייתה מאבדת מהרלוונטיות שלה.
עכשיו אני מרגישה רע עם עצמי ומפחדת שחתכתי מהר מדי, שנכנעתי לנסיבות ה"חיצוניות". מבחינתו מה שביקשתי הוא שישתנה יותר מדי בשבילי והוא לא היה מוכן לזה, ואני חושבת שאולי איבדתי מישהו שממש התאים לי בגלל שלא הייתה לי סבלנות לראות אם אוכל להתרגל ולחכות שהתקופה הלחוצה של שנינו תעבור. כואב לי שהוא לא רצה ללכת לקראתי או להילחם עליי כי לדעתי לא ביקשתי דברים מוגזמים. אני מתגעגעת אליו נורא ומצליחה להיזכר רק בדברים הטובים שהיו, ובאמת היה המון טוב, הוא הראשון שהחמיא לי ונתן לי להרגיש מיוחדת וחשובה, ובהודעות הוא התבטא ככ יפה כל הזמן :-(

מה דעתכם? ויתרתי מהר מדי?