איך אפשר לשאוף למשהו יותר טוב כשהמצב כרגע לא הכי טוב?

זה תקציר חיי...לאן להתקדם מפה:
בגיל 10 חזרתי בתשובה ודי הקפדתי על דברים מסויימים. לאחר תקופה של 4 שנים החל במשפחתי משבר מהצד של האח הגדול. אחי הגדול חלה בסכיזופרניה קשה עד כדי דמיונות, המצב שלו היה על הפנים. המצב היה שאני פחדתי ממנו הרבה, ואני לא רוצה להעלות את זה לכאן כדי לא להיזכר בזה - זה די מרתיע אותי. הייתי מתפלל לאלוקים ודופק את הראש בקיר רק כדי שיקח אותי, הייתי בוכה לו שהמצב ישתנה.
בתיכון היה לי מאוד קשה, הייתי מאוד מבודד אמא לא התייחסה אליי, אבא אין מה לדבר ואני בסבל של עצמי.
למדתי בזמנו בישיבה תיכונית ושם המצב שלי עוד יותר התדרדר, דיכאון כל יום למשך שנתיים, מצב רוח סוערים ומשתנים ובלילות כשאף אחד לא היה בפנימיה כי הוא הלך לבית אני נשארתי כי גם ככה הבית שלי על הפנים, הייתי פשוט יושב במיטה ובוכה. הדת אכלה את הנשמה שלי, הרכשתי מקופח, הרגשתי כישלון בנוסף לבעיות קשב וריכוז שהיו לי. הימים לא היו טובים אך ניסיתי להתעודד איכשהו. הבכי והצער שהיה לי בלב היה כל כך גדול שרציתי למות אך לא יכולתי כי האמנתי בתוך תוכי שמגיע לי משהו אחר, יותר טוב. המשפחה שלי קיללה אותי ורבה איתי כל הזמן, והמילים ששמעתי מהם היו כל כך קשות שאף בן או ילד היה רוצה לשמוע. הייתי על סף אבדון עד שנם כן שמו לב אליי, דפוקים. הייתה לנו שם עובדת סוציאלית שהייתי מדבר איתה כל יום, פשוט כל יום. היא הייתה האישה של חיי, בחורה נהדרת - הצילה אותי. החרדות נעלמו, הרגשתי חיי, הרגשתי שמישהו מקשיב לי מישהו מבין אותי. והיא עזרה לי מאוד, אני מאוד מעריך אותה. את התיכון סיימתי עם בגרות מלאה אך הציונים שלי לא מספיקים לי ואני לא כל כך חושב לשפר אותם. ככל שהמרחק מהמשפחה היה גדול יותר כך הרגשתי יותר טוב. לומד בישיבת הסדר כדי למצוא את השקט הנפשי, מצאתי התחזקתי מאוד (לא בדת) נפשית ואני בחור יותר שמח אם אפשר לציין אבל עדיין חרד וחושש.

אני די הדחקתי את הדברים שעברתי ואני מקווה שזה לא יחזור לי. העבר כבר מת. אני עכשיו חושב על העתיד ולא כל כך יודע מה לעשות.

יש לי בגרות אך אני לא כל כך רוצה לחשוב לשפר את זה. אני לא יודע אם אלמד משהו באוניסרסיטה ואני שי בטוח שזה לא הכיוון שלי, אני די חושב ללכת על משהו תעסוקתי ומשם להתקדם.
מה לעשות החיים שלי לא היו כל כך דבש וזה מדכא אותי לפעמים. הבגרות שלי הייתה היום פי אלף יותר טובה אם לא היה לי את החרא הזה בבית, הייתי בן אדם אחר. אחר יש מישהו שהחליט אחרת, אני כבר לא בראש שלו ודי חצי רגל בחוץ.

השאלה שלי: איך אפשר לשאוף למשהו יותר טוב כשבעצם המצב לא הכי טוב, הבגרות המחשבות על מה אני אהיה או לא אהיה, איך החיים שלי יראו. זה פשוט עוצר אותי ומקשה עליי מלהתקדם כשבעצם אני לא יודע במה אני טוב. מה אני אמור לעשות עם עצמי כשעוד חודשיים אני משתחרר? אין לי מילים לתאר את היאוש שלי, אבל לפחות שיתפתי מישהו עם החיים הדפוקים שהיו לי.
על דבר אחד אני מודה: שאני חיי כל יום מבחירה שבחרתי לחיות ואמשיך לסבול ולהילחם על מה שטוב לי.

בתקווה למצוא את האושר שלי והאהבה שלי בחיים,
שם בדוי