עבר חודש מאז שנפרדתי ממנו ואני מתגעגעת, יהיה לזה סיכוי בעתיד?

אני לא יודעת אפילו איפה להתחיל ואיך... אני רק יודעת שאני מרגישה את הלבד הזה כמו שלא הרגשתי בחיים שלי.
אבל אני אתחיל בכל זאת...
היינו זוג במשך שנה,ומה לא חווינו ביחד? איבוד בתולין, אהבה, צחוקים משלנו, משברים, שמחות... אהבתי אותו כמו שלא אהבתי אף אחד והוא אותי. הוא חיזק אותי בהכל, הוא לא נתן לי ליפול גם כשהרגשתי שאני לא יכולה יותר, הוא הראה לי שאני הכי יפה בעולם ושאף אחת לא באמת מעניינת אותו, הוא אהב את הפגמים הכי בולטים שלי את החסרונות שלי ואת הכל! הוא היה המפלט שלי, הכתף הבטוחה שלי... ואני לו. הייתי איתו ברגעים הכי קשים שלו והוא בשלי... עוד בהתחלה היה לנו ריבים, והזוגיות שלנו התחילה במוות של מישהו מהמשפחה שלו שהיה יותר מידי קרוב אליו... תמכתי בו ונתתי לו את הלב שלי... היה לנו רגעים של קסם שאתם יכולים לתאר רק בסרטים, באמת. אבל אז התחיל הכל... אני מודה שבהתחלה היה קשה לי לקבל את העובדה שיש לו המון ידידות וקינאתי קנאה קצת מוגזמת... זה היווה ריבים יחסית קלים לעומת מה שהיה לנו בהמשך. אני חושבת שהבעיה היא שהיינו יותר מידי ביחד. יותר מידי רציתי להיות איתו גם כי התלהבתי כי זאת אהבה ראשונה שלי, וגם כי דאגתי לו כל כך שלא יהיה עצוב לרגע, שיהיה מי שיתמוך בו, שלא יהיה לבד. רבנו על שטויות פתאום, והיינו ממש תלותיים אחד בשנייה ומשם התחילו הצעקות, המילים הלא יפות (לא קללות אחד לשנייה בדיוק, אבל הרשינו לומר אחד לשנייה כל מה שחשבנו מבלי לדפוק חשבון). אבל גם אם זה נשמע לגמרי רע זה לגמרי לא נכון. הוא באמת היה מדהים בהתחלה. אבל אז באו הגירושים של ההורים שלי... הכל השתנה מאז, החיים שלי והיחסים שלנו. הוא הרשה לעצמו להתנהג אליי כאילו אני חייבת להישאר איתו, הוא ידע שהרגשתי לבד והוא היחיד שבאמת היה שם בשבילי... כמעט כל החברות שלי נעלמו בדרך באשמתי כי לא באמת שמתי לב אליהן במשך יותר מחצי שנה... אבל החלקים הכי בולטים פה הם ההתנהגות שלו והחומריות שנעשתה אצלו.
אני אתחיל בהתנהגות. חוץ מזה שהוא היה הבן זוג המושלם מבחינת פירגון, מחוות, יודע לשיר מדהים, משקיע, מחבק כשצריך, תומך, עוזר, ולא מבקש דבר בתמורה חוץ מהאהבה שלי אליו* (תזכרו את הסעיפון הזה) ... הקטע שבתור בן אדם, לא בדיוק מה שציפיתי לו... מה שראיתי בהתחלה היה בן אדם חברותי, מצחיק, חייכן, עמוק, איש שיחה, עם ביטחון עצמי במידה מתונה, מכבד, בלי אגו, בוגר והרשימה עוד ארוכה..
ואת זה, ראיתי רק בהמשך... הוא דרמטי מידי, צעקני, מקלל (לא אותי), ילדותי, מוחצן ומוקצן, מושך יתר תשומת לב, מדבר שטויות, מביך, מביש, ברוטלי, שוביניסט, גזען, עושה מהומה על שטויות, רב על דברים כל כך קטנים ולא משמעותיים, משתף את כולם בבעיות שלנו כזוג, בבעיות שלו, משתגע פיזית ונפשית, לא שם לב שצוחקים על איך שהוא מתנהג, לא שם לב איך הוא מתנהג ושלא נדבר על היחס שלו לבני המשפחה שלו ועל המשפחה שלו, זאת לא משפחה נורמלית, וזה לא יחס שהייתי רוצה לראות שבן זוג שלי נותן למשפחה שלו.
והחומריות שנעשתה אצלו...
אוקיי אז ככה... שנינו נעשינו עניים מאוד בשנה הזאת. הוא בגלל שמישהו קרוב נפטר אצלו והמשפחה התפרקה והתחילו חובות ובעיות כספיות, ואני כי ההורים התגרשו ואני חיה בשכירות. הוא התחיל לעבוד ונעשה אובססיבי לעבודה כמו לכל דבר בזמן האחרון; אלכוהול, עישון וכו'...(שזה עוד משהו שהוא לא היה עושה בעבר) הוא נעשה מכור לכסף ברמה שהוא הפסיק לתת לי יחס כמו פעם, להשקיע רגש כמו פעם, במקום זה הוא רק קנה לי דברים... והחלק הכי פתטי, מוריד, גועלי, והכי לא גברי שיש הוא שלא רק שבאיזשהו שלב הוא נקב בסכום שהוא הוציא עליי כל השנה, אלא שהוא ביקש שאראה לו הערכה על הכל. עזבו את זה שגם אני קניתי לו מלא דברים בשנה הזאת, אלא גם הבאתי לו אהבה אינסופית ויחס הכי חם שהוא קיבל אי פעם ממישהי ואם בכלל יקבל עוד (וכאן זה החלק שאמרתי לזכור... נראה לי שקישרתם לבד). הוא אמר לי שאני לא משקיעה בו, שהוא מקבל ממני רק חרא, פתאום התחיל לא לאהוב בי דברים שפעם אהב ואני לא בו, והכל פשוט דעך ואז התפוצץ. והמשפחה שלי, החברים והחברות שלי, כבר לא אוהבים אותו ולא חושבים שהוא עושה לי טוב יותר. חוץ מזה שהוא הרחיק אותי מחברות שלי וחידשתי איתן קשר אחרי הפרידה...
ועכשיו עבר חודש, אני מתגעגעת למה שהיינו פעם... הקשבתי לראש עד עכשיו והכל היה טוב אבל הלב שלי מתפוצץ מבפנים. יהיה לזה סיכוי בעתיד לדעתכם? אולי המצב ישתנה והוא ישתנה? איך מתמודדים עם זה? סליחה על המגילה... ותודה למייעצים.