היי. הגעתי לנקודה שאני לא יכול לשאת עוד וחייב לפרוק..
אני בן 20 והתגייסתי לא מזמן..
שאני מסתכל אחורה אני חושב שהכל התחיל שנפרדתי מהאקס שלי, אהבתי אותו כמו שלא אהבתי מישהו בחיים והוא לקח את האמון שלי וביחד עם התמימות וזרק לפח.. נשברתי מזה, ואני חושב שעדיין לא התגברתי עליו(נפרדנו לפני חצי שנה בערך)
הרבה עבר מאז, קיבלתי אומץ לסנן את האנשים שעושים לי רע בחיים(ושמח על זה) עבדתי בעבודה שנקרעתי בה, והתגייסתי אחרי שנתיים מסיום י'ב(מקד"צ).
אני מאושר על התפקיד שקיבלתי, על החברה שם אבל עדיין אני לא מצליח לשחרר את רגשות האשמה והנחיתות שלא עוזבים וגורמים לי להרגיש כמו אוויר.. והחלק שהכי מטריד אותי הוא- שלא אכפת לי, אני נותן לכל יום לעבור בלי להשים לב, וכל יום שעובר אני מרגיש שלאט אני נכנס לתוך עצמי ובנקודה מסוימת אני יפסיק להתקיים..
אני יודע איך זה נראה ונשמע, אבל אני לא יודע מה עוד לעשות ניסיתי לעשות דברים שאני אוהב, להקיף את עצמי עם האנשים שאני אוהב וזה לא עוזב, כל מקום שאני הולך אני מתוסכל וממורמר, אני מחייך כל בוקר שאני קם אבל זה לא חיוך אמיתי..
הרבה זמן שיש לי את המחשבה הזאת שאני לא אמצא עוד אהבה וזוגיות, שהדיכדוך הזה ישאר, שלא מגיע לי מישהו לאהוב, וזה מוציא אותי מדעתי..
אין לי מושג יותר מה לחשוב, מה לעשות..
כתבתי את המגילה הזאת בתקווה שלמישהו מפה יש תשובה..
סליחה מראש על החפירה ותודה(:
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025