שלום לכל המייעצים המדהימים.
אני עדין לא יודעת אם עצם העובדה שהחלטתי לכתוב כאן את הדברים, זה דבר חיובי שמעיד על התקדמות, או דבר שלילי שמעיד על נואשות וסוף הדרך.
שמי שני. אני בת 22. ואני רוח.
כל חיי הייתי רוח.
כשהייתי בגן - הייתי משחקת לבד עם הבובות ומתעלמת מכל שאר הילדים. מהר מאוד הם למדו להתעלם ממני חזרה.
בגיל העשרה המוקדם גיליתי את המיניות שלי עם עצמי. גיליתי את עולם הפורנו ומצאתי משהו להעסיק בו את עצמי.
בבית הספר - הייתי רוח. התלמידה שבאה בבוקר ראשונה ויושבת בפינה המרוחקת, לבד וזו שיוצאת האחרונה הבייתה. את הכיתה לא עזבתי במהלך כל היום.
בלימודים הייתי בסדר ולכן לא הציקו לי ההורים או המורים.
את מרבית זמני העברתי עם עצמי, עם הגוף שלי, עם לחקור את עצמי.
לא היו לי חברים וגם מעולם לא הרגשתי שזה חסר לי.
אני חייבת לומר - לא גדלתי בסביבה מנוכרת, בלי חום ואהבה. להפך. על פניו היה לי כל מה שילדה \ נערה מתבגרת צריכה.
פשוט לא הרגשתי שאני רוצה להיות חלק מהחברה. מהסביבה. והסביבה למדה להתעלם ממני.
את תשומת הלב שלי מצאתי עם בחורים אקראיים שהכרתי באינטרנט. הם מצידם מצאו בי עניין במשהו אחד בלבד - וזה היה לי בסדר.
לבנות מעולם לא הצלחתי להתחבר.
את השירות הצבאי שלי העברתי רחוק מהבית. גם שם הייתי רוח.
התנדבתי להשאר שבתות. לא יצרתי קשרי חברות עם אף אחד. ביצעתי את תפקידי וחזרתי לחדרי. ככה יום ביומו.
היום אני משוחררת.
אני אמורה להתחיל את חיי "הבוגרים" ואני מתחילה להבין שהרבה דברים חסרים לי.
בימים האחרונים, אני פשוט מבינה שאם אקום ואעזוב את העולם הזה - לאף אחד זה לא יפריע באמת. לא אהיה חסרה לאיש. אולי להורים שלי אני מניחה, אבל זהו.
והאמת הזו הכתה בי. האמת הזו העמידה אותי בצומת קשה: להלחם על החיים או לוותר עליהם.
ואם להלחם - אז איך? עם מי?
אין לי חברה, אין לי מול מי לפרוק, אין לי כתף להניח את הראש ולבכות אפילו.
אני אפילו לא יודעת למה אני מצפה מהפוסט הזה.
אני פשוט כותבת. מוסרת את עצמי לכם.
ואולי דרככם אדע אם לבחור ימינה בחיים או שמאלה לוותר עליהם.
שני.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות