להמשיך את הלימודים?

היי אנשים, אני לצערי מוצאת את עצמי עם אותה התלבטות שהייתה לי בתחילת הלימודים, אבל עכשיו לפחות אני יכולה להגיד שנתתי ניסיון אמיתי.
השתחררתי מהצבא לפני שנה וחצי בערך, בער בי להתחיל ללמוד לעשות משהו עם עצמי. ידעתי שאני מחפשת כיוון פרה-רפואי (פיזיותרפיה\ריפוי בעיסוק\קלינאות תקשורת) ומכיוון שלא הצלחתי להסגר על עצמי, עשיתי את הנורא מכל: התפשרתי על מה שקל להתקבל אליו.
לריפוי בעיסוק היו לי ראיונות ממש אחרי השחרור, שמשום מה לא עברתי [באמת לא יודעת למה] ובכל מקרה הייתי צריכה לשפר פסיכומטרי.
הצלחתי לשפר, והתחלתי ללמוד באוקטובר האחרון פיזיותרפיה [המחזור האחרון שלא עבר ראיונות קבלה כלשהם].
סמסטר א' הורכב מקורסי מבוא בעיקר ולכן נמנעתי מלקבל החלטה.
הסמסטר הזה כבר מסתכלים על גופות ומתחילים מעשי.
מה שקרה זה שמהפעם הראשונה שמדדתי טווח תנועה, התחלתי להרגיש שזה לא בשבילי. לא כי אני נגעלת מגוף, ממש לא!, אלא כי חשתי אי נעימות מהתקרבות פיזית, אני לא מצליחה לעשות תנועה בלי להתבייש או בנחישות הנדרשת. אני עושה הכל עם חוסר ביטחון ולא מצליחה לזכור את מה שלמדנו. עוזרי ההוראה עוברים בינינו ומתקנים אבל איכשהו אני מתקשה לראות את התמונה במלואה, בשביל מה צריך את כל זה?
העניין הוא שאני לא יודעת אם זה כי אני זו אני, אני טיפוס ממש לחוץ, בייחוד כשקשה, ובסמסטר א' הייתי צריכה לעשות מועד ב' כדי בכלל שיאשרו לי להמשיך את התואר ומאז בכלל אני סופר לחוצה [עברתי את המבחן, אבל הנה שוב הסמסטר יש דרישות בכלל בשביל להמשיך לשנה ב'] והרי תכלס בכל מקצוע הלימודים קשים ואני לא באמת יכולה להתחמק..
מצד שני, באמת מרגישה חוסר חיבור לכל העניין, וזה מפתיע אותי כי מאוד רציתי ללמוד מקצוע פרה-רפואי שקשור לעזרה לאנשים, אני עברתי טיפולים בילדות ורואה בזה להחזיר לקהילה ולתת ונורא חשוב לי! אבל אולי לא דרך פיזיותרפיה? אולי דרך ריפוי בעיסוק כמו שרציתי מלכתחילה? שזה גם פיזי אבל גם כולל היבט מנטאלי...
התחילו להתרוצץ אצלי מחשבות על חינוך גם. בתור ילדה תמיד אהבתי לשחק במורה ותלמידים דימיוניים, עשיתי מחויבות אישית בצהרון, עשיתי בייביסיטר ועכשיו אני חונכת ילדה בת 10 בשביל מלגה. וזה הכל גם שוחק אז לא יודעת אם ההרגשה בהכרח תהיה שונה...
מעבר לזה שכרגע אני בקושי מחזיקה את הראש מעל המים, מבחינת הקושי בלמידה, אני גם דואגת לעתיד, שאיך לעזאזל אני אדע לקבל החלטות? ואם אני אעשה למישהו נזק במקום להועיל? אולי אני לא מספיק ראויה לזה בכלל? אני פשוט לפעמים נתקפת חרדות בקטע הזה ובוכה, גם כשיש מבחן שלאו דווקא קשור לתואר, גם בתיכון הייתי בוכה ממבחנים במתמטיקה.
אני פוחדת לעזוב ושאני לא אמצא את עצמי בדרך אחרת או שאגיע שוב לאותו משבר בתואר אחר. מצד שני, לא טוב לי. וזה לא קשור לכיתה, יש לנו כיתה מצוינת, כולם עוזרים אחד לשני, מתרגלים ביחד התנסויות וכו', אבל הסגל מסריח ופשוט אני אומללה. הקורסים התיאורטיים לא מעניינים אותי וקשים [לימודי אנטומיה זה משהו מהשטן] והמעשי, טוב חפרתי מספיק על המעשי...
יצא לי לדבר עם האקס שלי על זה והוא אמר שהוא חושב שיש לי הפרעת קשב וריכוז ובגלל זה קשה לי ללמוד והוא גם אמר שרואים שאני ממש לא מתחברת למקצוע ושעדיף לעזוב. גם יצא לי לדבר עם אנשים שעברו מביוטכנולוגיה לריפוי בעיסוק, או מרוקחות לרפואת שיניים - הם אומרים שהסיפור שלהם התחיל כמו שלי.
מעבר לזה, אני באמת חושבת שיש לי חרדה ולא יודעת איך לטפל בזה, למי לפנות. בבית שלי טוענים שזה בראש ופשוט להרגע ושאין לי צורך באבחון כי אין לי הפרעת קשב ועובדה שהוצאתי ציונים טובים בתיכון. ניסיתי ללכת לסדנה באוניברסיטה בנושא למידה נכונה וזה לא עזר לי. חשבתי אולי לקבוע שיחה עם יועצת לימודים, אולי יש הקלות שקשורות לחרדה ולא לאבחון הפרעת קשב?
אני אבודה ואשמח לייעוץ :(