אף אחד לא מבין את המצב הנפשי שאני נמצאת בו, שונאת את החיים שלי! לעבור לגור לבד?

היי לכולם, אני אפילו לא יודעת איך להתחיל את השאלה- למה שילדה בת 17.5 תגור לבד? אני מצטערת אם מה שאני כותבת לא ברור- אני ממש משתדלת אבל בסעירת רגשות נוראית.

אז הרקע הוא ככה:
בגיל 13 וחצי יצאתי מבית אימי (הורים גרושים) עקב התעללות, הקשר עם אבי גם נותק גם כי הוא היה מושפע ממנה והאמין לשקרים שהיא אמרה לו ולכל המשפחה.. (מה לא עושים כדי להתחמק מלקיחת אחריות)
ואז עברתי לגור לתקופה של כמה חודשיים (3-4) אצל דודה שלי, ועברתי לבית של סבא וסבתא שלי בגלל סיבות מגוונות,
בבית של סבתא שלי החיים היו אותו הדבר כמו אצל אימא- רק בלי אלימות.
השפלות, בכי, עוצר, ושלילת זכויות וכו', לפניי כשלושה חודשים בערך חזרתי לבית של דודה שלי כי סבא שלי אלכוהוליסט ועקב השפעת אלכוהול הוא הרים עליי יד, וגם כי החלטתי ששוב פעם לא מתאים לי חיים כאלה.
מכל החיים האלה, כמובן שללימודים לא היה לי ראש, ורצון ובחצי השנה האחרונה רמת הנוכחות שלי בבית הספר ירדה וירדה (300 חיסורים כיום וכן, זה הגיוני כי כל שיעור מסומן חיסור ולא רק על יום אחד) והגעתי להחלטה שאני לא רוצה ללמוד, כי גם ככה אני לא אצליח בבקשה אל תשפטו.
בכיתה ט' חזר הקשר עם אבא שלי והתנתק כל פעם מחדש אבל כרגע הוא בסדר, גם אבא שלי אינו בריא בנפשו (לא יודעת מה הבעיה שלו וזה גם לא משנה) בקיצור, הוא הבטיח לי שיוריש לי 2 דירות בגיל 18 ולאחי הגדול דירה אחת. [גם עם אחי הגדול אני לא בקשר כי הוא קבע שאני מסוממת וקונה בכל הכסף שלי סמים- לא יודעת ע"פ הוא קבע]
אני לא אומרת שרע לי אצל דודה שלי, אני מאוד אוהבת אותה וטוב לי אצלה אבל ויש אבל גדול- היא כמו רוב המכרים והסובבים אותי היא לא מבינה את המצב הנפשי שאני נמצאת בו, אני באמת בדיכאון נוראי אני שונאת את החיים שלי, אני שונאת את עצמי, איבדתי קשר עם רוב החברים שהיו לי, ונשארתי רק עם חברה אחת טובה שגם היא בעצמה במצב נפשי נוראי ודיכאון נוראי.. שאני מאוד אוהבת אותה אבל לא מסוגלת לעזור לה.
עקב הדיכאון התחילו גם להתפתח לי תופעת של סכיזופרניה אני לא מטופלת אבל ע"פ מה שאני קוראת באינטרנט התופעות שיש לי זה בדיוק מה שמתואר שמה ואני מפחדת ללכת להיבדק אצל פסיכולוג או פסיכיאטר.
היא מאוד שופטת את זה שקשה לי ללמוד וללכת לבית הספר (בכיתה יא') כי גם שמה מציקים לי, יורדים עליי, ואני עוברת חרם. (חברתי הטובה הפסיקה לבוא ללימודים לפניי כשלושה חודשים גם מאותן הסיבות)
אני באמת בדילמה, האם לבקש מאבא שלי את אחת הדירות ולעבור לגור לבד?
להתמודד עם החיים לבד ולהתחיל לעבוד?
אני לא יכולה לגור יותר עם בני משפחה ואין לי לאן ללכת, כשהייתי מטופלת אצל העובדת הסוציאלית ברווחה, היא אמרה שבגיל כזה (ואז הייתי בת 16) אין משפחות אומנה או פנימיות שיקבלו אותי בגיל כזה.
אני לא יודעת מה לעשות, באמת שקשה לי ואני צריכה עצות..
תודה מראש.