היי
אתחיל בכך שאני לא נערה שמנה. לא הכי רזה בגילי, אבל אף אחד לא היה מסתכל עליי ואומר "היי! תראה את הבחורה הזאת! היא שמנה!", כי אני לא.
מטר ושישים ס"מ, 55 ק"ג.
רצה יותר מהר מכל הבנות בשכבה שלי ביחד, מטיילת הרבה, לא אוכלת שטויות, חזקה.
יש קצת בטן, יש קצת צדדים, יש תחת ויש ציצים. וואלה - לא הרג אף אחד אף פעם.
אוכלים ארוחת ערב, מרכלים על הרופאה המשפחתית. שכשהייתי ביסודי והייתי שחיפית, הרופאה הסתבכה בחישובי הBMI ויצא לה שאני בעודף משקל (הייתי יותר קרובה לתת משקל) ושאני (ועכשיו אני מצטטת את אמא שלי, שסיפרה את הסיפור) "קצת שמנה לגילי". אבא שלי הסתכל עליי במבט רציני לגמרי ואמר "נו, והיא באמת קצת שמנה לגילה".
מאז אני יושבת בחדר שלי בתחושת חרדה נוראית מעצמי ומהגוף שלי, שעד לפני שעה וחצי היה לי ממש בסדר איתו וחשבתי שהוא דווקא דיי יפה. מסתכלת במראה ותופסת בכל השומנים שיש ורק רוצה להיפטר מהם. אם אני מסתכלת קצת אחורה, מאז ומעולם זה היה ככה. כל פעם שמישהו אומר לי משהו שמערער את הביטחון לגבי הגוף שלי, פתאום אני מסתכלת על כל השומנים, מעטים ככל שיהיו, ורק רוצה להיפטר מהם בתחושה שהם לא צריכים להיות שם. גם כשהייתי בכיתה ט', מטר חמישים ושש, 48 ק"ג, קטנה.
איך נפטרים מהתחושה הזאת? איך אני מפסיקה להרגיש שמנה כל פעם שמישהו קורא לי כזאת? איך אני לומדת להיות שלמה עם הגוף שלי גם מול אמירות כאלה, שבפני עצמן הן לא כאלה נוראיות?
אני ממש, אבל ממש צריכה את העזרה שלכם.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025