בודד וכל חיי סבלתי מבעיות חברתיות, אין לי חשק לכלום...כמה עוד אפשר?

קשה לתאר את התחושה שאני מרגיש כל חיי.
הייתי ילד טוב, כזה שאף פעם לא עושה בעיות אך מעולם לא זכור לי שגם הסביבה שבה הייתי הייתה נותנת לי להרגיש את אותו הדבר כלפיי.
כל חיי סבלתי מבעיות חברתיות החל מהיסודי ועד היום. לא הייתי מעולם "מהמקובלים", וביסודי נאלצתי לעבור בית ספר אחר לעיר אחרת כי עברנו דירה. בבית הספר החדש לא קיבלו אותי בסבר פנים יפות והייתי עובר שם ימים שהם גיהנום לכל ילד- עליתי לחטיבה ואת תחושת הפגיעות לקחתי איתי הלאה- מכיוון שרוב הילדים בחטיבה אלה היו אנשים מהיסודי או חבריהם מבתי ספר אחרים, נותרתי בודד. לא היו לי שם חברים אלא כאלה שהם "ארעים" שחשבתי שנהיה חברים לעוד שנים רבות הם היו בודדים אך כמו שבאו כך הם הלכו. העברתי כך את השנים גם בתיכון. לעולם לא אשכח את ההרגשה מה זה כשאין לך עם מי להיות בחדר בטיול שנתי, כשלא מזמינים אותך ליציאות ולימיהולדת, שאפילו שלום בקושי אומרים לך- ניגשים אליך רק כשהם צריכים משהו. מהי ההרגשה של להעביר את ההפסקות לבד ולשדר עסקים כרגיל.
המשכתי אחרי התיכון ללימודי הנדסאים בתקווה שאולי זה יקדם אותי ולא רק השכלתית אלא חברתית- יכול להיות שהבדידות בתקופה הזו היתה גדולה יותר מאשר בתיכון. החלטתי שהלימודים האלה לא בשבילי כי ההצלחה היתה אפסית ולא אהבתי אותם, לא היו לי חברים שגם תמכו בי ורצו לעזור לי אז פשוט עזבתי וחיכיתי עד לגיוס חצי שנה בערך. התגייסתי לקד"צ בחיל האויר- מסיבות שונות לא סיימתי את הקד"צ וחיכיתי בבית חודשיים עד לסדיר. היום אני בצבא- אפשר לומר שנפלתי בין הכיסאות, סבלתי מיחס לא טוב ושמו אותי להיות עובד כללי, לא היו לי חברים ולכן כל המצב הנפשי כבר העיק עד שיצאתי לנפקדות וחזרתי והמפקד שלי העביר אותי למקום אחר שגם שם אני עובד קשה (חרא תפקיד- אפסנאי) וחברים אין לי (אננחנו סה"כ 3 חיילים), אני עושה יומיות ונשארו לי שנתיים וכמה חודשים עד לסוף השירות- נראה כמו נצח.
דווקא בצבא תליתי את תקוותי וגם כמו כל המסלול שעברתי בחיים- קיבלתי מהמקום הזה תקיעת סכין. כאמור הדבר היחיד שהצלחתי בו בערך זה הלימודים- הוצאתי תעודת בגרות טובה יחסית וזה כל מה שיש לי.
גם במשפחה שלי קשה לי- הם לא מודעים למצב הנפשי והרגשי שלי, הם מותחים עליי ביקורות שאין לי חברים ושאני כל הזמן מסתגר בחדר. ולמה אין לי חברה, ולמה ככה ולמה ככה- התרגלתי לזה והכנסתי את זה למכלול החיים הבעיתי שלי. בבית המצב לא משהו אך מסתדרים, יש לי אחות נכה שסובלת משיתוק מוחין שאני סועד אותה והיא האדם הקרוב אליי ביותר- היא לא מתקשרת לצערי אך תמיד כשרע לי ואני זקוק לחיבוק היא תמיד תהיה שם. גם העובדה שאין לי הצלחה בשום דבר לא תורמת ואני זוקף זאת לבדידות משום שזה גורם לי לאבד את כל החשק לעשות משהו. התחביב היחיד שלי זה הציור וגם אותו זנחתי כי פשוט אין לי חשק. יש לי כתם גדול בנפש מכל התקופות האלה שחוויתי, ואני פשוט כבר מאבד עניין מכל דבר והופך לטיפוס אדיש שנותן לתכתיבי החברה והסביבה שלו להוביל אותו בחיים כאילו אני משועבד. אך מה זה משנה כשקולך לא נשמע ואיש לא באמת מבין אותך.
אני חי כל חיי בתחושה כשרק כשצריכים ממני משהו פונים אליי. גם במשפחה אין לי קשר טוב עם הדודים ורק המשפחה הגרעינית (אחים והורים) זה כל מה שיש לי בעצם. יש לי אחות נשואה עם ילד מקסים- אך היא חיה את חייה, האחים האחרים שלי הקטנים, גם להם לא כ"כ קשה והם מצאו את מקומם לעומתי.

אני לא אדם שונה מבחינת המראה, ודווקא אני דואג להשקיע בו, אני איש שיחה ואיש עצה, אוהב לשתף את האחרים עם הידע שלי ולעזור, לא חריג מבחינת התנהגות, נראה רגיל כמו כולם ולכל דבר ועניין.

להיות איש בודד- ציטוט של משתמש שהזדהתי איתו וממש מתאר את המצב שלי:

איך זה להיות איש בודד? להיות איש בודד זה לשכב במיטה ביום חמישי שישי ושבת בערב בחוסר מעש בזמן שאתה שומע בחורים ובחורות הולכים ברחוב, צוחקים ומפטפטים ואתה מרגיש שהדבר היחיד שאתה יכול לדבר איתו זה הקירות. להיות איש בודד זה כששואלים את כולם מה הם עשו בסופ"ש וכולם מספרים על החוויות שהיו להם עם החברים, למקומות שהם יצאו והיו בהם ואתה רק מקווה שלא ישאלו אותך גם, כי אתה יודע שאם ישאלו אותך לא יהיה לך מה לספר או להגיד. להיות איש בודד זה גם כשאתה יוצא עם אנשים וכולם מדברים אחד עם השני, אתה יושב בצד ורק מרגיש לא בנוח, זה לחפש עוד מישהו שלא משתתף כל כך ואולי להרגיש פחות יוצא דופן.
להיות איש בודד זה שכולם שבוזים ביום ראשון כי הם יודעים שיש להם את כל השבוע להעביר עד הסופ"ש, ואתה שמח שסוף סוף יש אנשים סביבך. זה שכולם שמחים ביום חמישי כשהם יוצאים הביתה, אבל אתה עצוב בדיוק מאותה סיבה.
זה לפחד לפני חג כי אתה לא יודע אם יהיה לך עם מי לצאת לחגוג, אתה מפחד שתישאר לבד כי אתה יודע איזה הרגשת פספוס אתה תרגיש כשתיכנס לפייסבוק כשתשכב לבד בחדר ותראה תמונות של אנשים מחייכים. אתה אולי תראה את החברים שלך מהכיתה שדווקא כן שמרו על קשר אחד עם השני יושבים באיזה בר מחובקים, תחת הכותרת "עם האחים" בטח לא זוכרים מה השם שלך, אבל אתה לעולם לא תשכח את שלהם.
להיות איש בודד זה לרצות לחזור לתקופה ההיא, כשהיית עוד ילד, כדי לתקן, לחזק קשרים ולשמור אותם, לא משנה עם מי. לא משנה אם הוא מקובל או לא מקובל, העיקר שיהיה לך מישהו, כי כשאתה קטן מלמדים אותך הרבה דברים, אומרים לך הרבה דברים, אבל מה שלא אומרים לך, זה שילד בודד הופך להיות איש בודד. "

אני מרגיש כישלון, רק בגיל 24 אני אסיים את השירות הצבאי- וכשאשתחרר לא יהיה לי כלום בידים- לא ניסיון, לא חיסכון וביטחון כלכלי, לא מקצוע ולא ידע בסיסי שאיתו אני יכול להתחיל את החיים. לא נראה לי שאני אצא לטיול "הגדול" הזה של אחרי צבא- כי אם מי יש לי לצאת. גם זוגיות לא נראית באופק, ושלא נדבר על המצב החברתי שלי.

אני פשוט נמצא במצב שאין לי איך לצאת ממנו לפחות לא כרגע. הצבא הזה תוקע אותי מכל הבחינות, זה לא שיש לי לאן לשאוף שם ולאן להתקדם- זה לא שיש לי חברים שם שיכולים לפחות לנחם אותי. תארו לכם איך זה לשבת לבד בחדר אוכל ולאכול כשכולם סביבך יושבים ביחד. כמו כל חג העברתי את הפסח הזה בבית לבד עם עצמי- אין לי משפחה זורמת שלפחות יכולה להיות לי תחליף חברתי.

לא חושב שמגיע לי חיים כאלה, יש אנשים שאני מכיר באופן אישי ואני לא יודע מה כ"כ מיוחד בהם שהם לא במצב שלי ואני כן- הם נהנים, מצליחים במעשיהם, מוקפים באנשים שמחים וכבר חושבים על הצעד הבא.
אני נשארתי מאחורה כאילו ננטשתי- אבל למעשה לא יהיה מי שינטוש כי מעולם לא היה אף אחד שליווה אותי. על ימי ההולדת שאני לא חוגג מאז ילדותי אני לא מדבר.
הפעם האחרונה שחגגו לי עם חברים- זה היה בגן, ביסודי זה היה תמיד בבית עם המשפחה ומאז אני כבר לא רוצה ימי הולדת כי התבגרתי והמשפחה לא באמת יכולה למלא את המקום הריק שחברים יכולים למלא- גם בשנים האחרונות לא חוגגים לי עם המשפחה ואף אחד לא טורח להתקשר ולהגיד מילה טובה או איזה איחול לא ביומהולדת ולא בחגים. מתי הייתה הפעם האחרונה שמישהו ביקש את סליחתי ביום כיפור- עד כמה שזה נשמע קלישאתי וקטנוני, תראו עד כמה הדברים הקטנים האלה שרוב האנשים לא מייחסים אליהם חשיבות, חשובים ורצויים בפני אנשים כמוני שמשוועים לקצת יחס מהסביבה גם אם לרגע אחד.

כל מה שביקשתי- זה לא רחמים, אלא חברים, אוהבים- כאלה שיהיו שם בשבילי.
אין לכם מושג כמה זה חשוב- רק בגלל הדבר הקטן הזה החיים שלי הם אינם חיים, עד כדי כך שההצלחה שלי תלויה בכך.

גם מהקב"ה שאליו אני מתפלל בכל יום אני כבר לא מצפה לשום דבר.
כנראה כשמדברים על גזירת גורל שאי אפשר לשנות- זה אנשים כמוני. אני מתפלא בכלל שעוד נשארתי בחיים- לתחושת האכזבה מהחיים והיאוש אלה לא רק הדברים שלעיל אלא גם מצטרפות אליהם נסיבות אחרות שלא ארחיב עליהן כאן כי זה לא המקום ולא הזמן.

המילה תקווה, כבר הפכה לאשליה. אל תתנו לאנשים כאלה ליפול- לפעמים אלה שבאמת זקוקים לכם הם שקופים, תשתדלו לראות אותם ולא לדלג עליהם.