רוצה לחיות את חיי בלי גבר, האם זה דבר רע?

שלום. אני והאקס שלי נפרדנו לפני כשנה.. היתה בנינו המון אהבה והמון משיכה ואהבה ממש מטורפת, רק שהיינו הפכים גמורים ובמקום לקחת את האהבה שלנו לצד הטוב, היינו לוקחים אותה לצד הרע; דרמות, ריבים בלי סוף, לא היה רוגע ולא היה יציבות. תמיד היה אש ואקשן. בסוף החלטתי להיפרד ממנו וגם להיות חזקה ולעמוד על שלי ולא לחזור אליו.

התאהבתי מאוד...והתקופה שאחרי הפרידה היתה פשוט טראומתית וקשה. בכי בלי סוף, דיכאון, רצון לשבת בבית ולא לעשות כלום או לראות אנשים פרט למשפחה שלי, התנתקות מכל העולם, חוסר תיאבון שגרר אחריו ירידה דרמטית במשקל. שבועות שלמים פשוט לא היה לי תיאבון להכניס כלום לפה. זה השפיע עלי מבחינה נפשית, חברתית, פיזית, גופנית- הכל הכל הכל. הייתי בקריסה, הרגשתי שהנפש שלי משתגעת בתוך עצמה. רק המחשבה שלא יהיה אותו יותר הרגה אותי ורצחה מבפנים.

היום, ב"ה, אין לי שום שנאה אליו ושום רגש חיובי או שלילי, הלואי שיהיה מאושר, חזרתי לתפקד, יותר נכון חזרתי לפרוח, חזרתי להיות בן אדם שאוהב לצאת ולבלות ולהנות, התחלתי לגרוס ולאכול בכמויות וסוף סוף יש לי תיאבון בריא ולא הרגשה מסריחה כל פעם שאני מנסה לאכול.. והכי חשוב, למדתי לשבת עם עצמי לבד ופשוט טוב לי- לא רע, לא משתגעת, פשוט טוב- פשוט מאושרת. אני עובדת בעבודה מאוד מאתגרת שאני מאוד אוהבת שמעסיקה אותי רוב שעות היום וכמעט שלא נשאר לי זמן לכלום, אני מרגישה שהחיים שלי מלאים אז באמת- למה גבר?

אני פוסלת גברים שמתחילים איתי גם אם הם ממש הטעם שלי וגם אם אני מרגישה שאני אוכל להתאהב בהם, אומרת להם פשוט ביי, או משקרת להם שהם לא הטעם שלי אפילו שאני מסתכלת עליהם ויודעת שבהם באמת היתי יכולה להתאהב. למה? כי אני לא רוצה לחזור להרגשה שהרגשתי אז. עכשיו טוב לי, ואני פורחת ומאושרת ושמחה עם עצמי וטוב לי, אני עדיין בשוק שאני כבר כמה חודשים אוכלת תקין או מסוגלת לחייך באמת מהלב- אז ברצינות, למה להכניס את עצמי שוב למשבצת של פגיעה? בשביל מה ? לא עדיף להשאיר את המצב שהכל טוב?

אמא שלי זרקה לי איזשהי יציאה על עוד כמה שנים ואמרתי לה שלא יהיה לי אף פעם גבר. לא חתונה וגם לא מישהו לחיות איתו. היא ממש ממש התעצבנה ולא הבנתי מה העניין. כשחברה שמעה על מישהו שהיא מכירה שחיזר אחריי ובתגובה אמרתי לה שאף פעם לא יהיה לי מישהו, כי אני פשוט לא רוצה, היא הרימה גבה ואמרה שאני מדברת שטויות. מה הקטע של אנשים?

אם אני מרגישה סיפוק ואושר בזכות עצמי ופריחה- והכי הכי הכי חשוב(!) ההרגשות שלי כרגע בשליטתי ובקונטרול שלי[!] למה אני צריכה להכניס את עצמי למצב של פגיעה פוטנציאלית? ואל תגידו שיכול להיות שזה יהיה האחד שלי, כי יכול גם להיות שאני אפגע שוב. ואני לא מוכנה לחוות שוב את אותה ההרגשה. אני רוצה ללמוד מקצוע נורא תובעני ולהשקיע מזמני ולפרוח ומבחינתי אחרכך לעבוד גם 15 שעות ביום, להיות עסוקה מכף רגל ועד ראש והכי חשוב- אני היחידה שתהיה אחראית להרגשה שלה. למה זה כל כך מוזר?

זה באמת עד כדי כך לא מקובל שאני פשוט לא רוצה מישהו לא עכשיו ולא אף פעם?
אני יודעת שחלקכם תגידו שזה טראומה, שזה טבעי, תשמעו- אני כבר לא אוהבת אותו. אני לא מדברת ממקום של "הוא האחד שליייייייי ואם לא הוא אז אף אחד" אני כן מסתכלת על בחורים, כן מתעניינת וכן יצא לי להרגיש אך חותכת לפני שזה מתפתח. אבל אני עשיתי חשבון פשוט, קשרים זה פגיעה פוטנציאלית. חוויתי את זה פעם אחת על בשרי, אני בנאדם שלוקח את זה מאוד מאוד מאוד קשה כפול טריליון בריבוע. באמת שלא היו לי חיים. עד שכבר יצאתי מהבוץ והצלחתי לפרוח, לא רוצה להיכנס שוב למשבצת הזו. זו נראת לי טיפשות לקחת את הסיכון הזה פעמיים.

הבעיה שהסביבה מסתכלת על זה כל כך עקום שאין לי מושג מה לעשות
מה כדאי לעשות איתם?