טוב לי ורע לי באותו הזמן, איך להתמודד?

היי לכולם,
מאז שהתחילה השנה יש לי המון מצבי רוח ירודים. אני בוכה המון, יש שבועות שאני בוכה כמעט כל יום על משהו. בהתחלה בכיתי בגלל הלחץ מהצבא - לא ידעתי לאיפה אשתבץ והאי ידיעה הזו העיקה עליי.
מצב הרוח שלי השתפר המון בטירונות, היה לי כייף, הרגשתי שהצבא יכול לשמש כהזדמנות מעולה בשבילי לעשות דברים שלא עשיתי מעולם, לצאת מהבועה, לנצור חוויות לעתיד והכל.
הכל נעלם כשהתחלתי את הסדיר שלי. שלושת החודשים האחרונים היו הזוועתיים ביותר בחיי. לפני הצבא הייתי לחוצה, אבל סה"כ נהניתי כשלא חשבתי עליו הרבה- בכל זאת, חיי אזרחות עדיפים על פני צבא.

כמעט כל החברות שלי כבר התגייסו מאז, ואני שומעת על כמה שהן מרוצות ונהנות בטירוף. אני מרגישה קנאה, אכזבה. למה לי אין מזל בקטע הזה, למה אני לא יכולה להנות ולחוות חוויות? למה לי זה לא מגיע?
הן משרתות בתפקידים קשים אבל מעניינים שנותנים המון כלים לאזרחות. הן משרתות בבסיס סגור, יש להן הוואי חברתי, ובסופו של דבר הן יצאו מהצבא עם זכרונות טובים בעיקר.
אני באמת בן אדם אופטימי, תמיד אני מסתכלת על חצי הכוס המלאה. אני אומרת לעצמי שלמרות שאני בתפקיד פקידותי בבסיס פתוח, הוא כן משמעותי ומפקדים כן מעריכים את העבודה הקשה שלי. סה"כ האנשים בסדר, יש לי בבסיס 3 חברות קרובות אבל אני בקשר איתן רק בצבא, לא מעבר. אני לא עושה שמירות, ורואה את הבית כמעט כל יום. אבל זה הכל מעין שקר עצמי, אני מרגישה שאני משקרת לעצמי שהכל טוב בשביל להרגיע אותי.
אבל בתוך תוכי אני יודעת שאני לא נהנית בכלל, וכל הדברים הטובים הם מזעריים מידי בשביל להגיד ששווה לי להיות שם. יש בי מין תחושת אכזבה, פספוס, אני רוצה לקבל משהו אחר שלחברות שלי יש ולי אין. חוויות.
אצלי במשרד כולם שבוזים ומדוכאים, בוכים על הדברים הקטנים. אני מרגישה שהשירות הזה לא מביא לי כלום, התפקיד חשוב אבל אלו כלים שהייתי משיגה בכוחות עצמי גם ללא הצבא. אני לא מרוויחה לא חוויות ולא כישורים או ידע.
מצד אחד אני אומרת לעצמי- על מה אני מתלוננת בחיים? על זה שאני קצת טוחנת? שלא מושלם לי בצבא? כי חוץ מהצבא החיים שלי בסדר סה"כ. יש לי חברות נהדרות (אמנם לאחרונה יש קצת ריחוק כי הצבא תופס חלק מהותי מאיתנו), משפחה תומכת, תחביבים, תחומי עניין רבים, אנשים טובים שסובבים אותי, סביבת מגורים שלווה ופסטורלית...
אני לא יודעת איך להפסיק תמיד לרצות דברים שלי אין, איך להפסיק להסתכל על הדשא של השכן. כי למרות שאני מעריכה את חיי, אני עדיין תמיד מפנטזת על חיים אחרים. כאילו החיים זה כמו ציור שחייב להיות מושלם, בלי שום כתם שחור שיהרוס אותו.
לעבור תפקיד אני לא יכולה לבנתיים, תאמינו לי שניסיתי. הציעו לי לצאת לקצונה אבל אני לא רוצה לחתום על עוד שנה, אני לא מרגישה שייכת מספיק למסגרת הזו בשביל להפך לקצינה וזה גם לא באופי שלי. אני אדם שרוצה בעיקר ללמוד מהחיים. לא לפקד.
כשאני בבית אני בעיקר על המחשב או ישנה (אחרי משמרת של 24 שעות ללא שינה). בעיקר עם המשפחה, ספרים, ספורט. אין לי זמן לעבוד או להתנדב או ללכת לחוג.
אני בעיקר מאוכזבת. חשבתי שהשירות שלי יהיה חוויתי, שאפגוש בקלות חברים חדשים ואתחבר אבל הביטחון שלי בריצפה, בצבא אני אדם אחר, מופנם, שבוז.
אין לי מה שיעודד אותי מלבד לפנטז על העתיד ועל החיים שאחרי הצבא.