לא מפסיקה לבכות; הפכנו מידידים לחברים ואז נפרדנו, איך להמשיך הלאה?

לא להאמין שעברו כמעט חודשיים ולא התגברתי.. אני שנראית טוב, אני שבנים תמיד התחילו איתה, אני שתמיד הייתה בשליטה. אני שבכלל לא רצתה להכנס לזוגיות הזו.
החבר הכי טוב שלי בעולם, במשך שלוש שנים. מה לא עשינו יחד? אכלנו, שתינו, יצאנו, רבצנו, שיתפנו, סיפרנו, התייעצנו, היינו כמו אחים-אחוקים! הייתי ה'חבר' הכי טוב שלו. אני חלקתי איתו על גברים שהכרתי, הוא על בנות והיה תמיד כיף ומצחיק. אני בעייתית. אני לא קלה. כל דבר יכול 'להוריד' לי מגבר, אני לא בכזו קלות נכנסת למערכת יחסים. שלוש שנים היינו החברים הכי טובים בעולם. לא הייתה לו חברה, לא היה לי חבר. התחלנו לעבוד יחד בשלב מסוים. הקשר עוד יותר התחשק. מ4 פעמים בשבוע שנפגשנו, זה הפך ל24/7. אפילו ישנו יחד כפיות! אפלטוני לחלוטין ולא קרה כלום אף פעם. בחודשיים שעבדנו יחד- בלילות שהלכנו לישון-התחלנו לשכב. מהר מאוד שנינו ידענו שאנחנו בלעדיים ולא יוצאים עם אחרים אבל גם לא דיברנו על זה, כי היה מביך. עד שיום אחד אמר שמתחיל להיות רכושן וקנאי אליי, שיש רגש וה'בואי ניקח את זה קדימה'. אני כמובן פחדתי שאם זה לא ילך אז כל החברות שלנו תיפסק. עדיין היה נחוש. וכך התחלנו לצאת. מאוד מאוד קשה, אנחנו אותו מזל, יומולדת באותו שבוע, ולא פעם (כשהיינו ידידים) צחקתי איתו על זה שאשתו תהיה מסכנה. כן, הוא לא מושלם, יש לו המון פאקים שאי אפשר לקבל אותם. ובכל זאת נכנסתי לזה. היה קשה לבצע את המעבר הזה, היה מביך, מה קשור רומנטיקה עכשיו?! רבנו המון וכל הזמן קיימנו שיחות כדי להצליח..אבל סחבנו כמעט שנה. כי אנחנו כל כך אוהבים אחד את השני כבני אדם, כל כך אותו ראש, אותם צחוקים, אותן יציאות, אותו דיבור אותו הכל! עד שעברנו לגור יחד בדירה נוראית עם שכנים נוראים אז עזבנו אחרי חודש וחצי. לא מצאנו דירה והטעות היא ש'בינתיים' גרנו אצל ההורים שלו. החודש הזה עוד יותר הרס מה שכבר היה די הרוס כי רבנו המון, הוא לא שינה הרגלים, אני לא קיבלתי את זה, הייתה בעיה בסקס אצלו.. הכרנו בעובדה שאנחנו נורא דומים וזה מקשה עלינו. תמיד שנינו נרצה להגיד את המילה האחרונה, תמיד נריב על אותם דברים תמיד נתנגח זה לא פועל ואם נתחתן קרוב לוודאי שנתגרש. נפרדנו. הכל היה בסדר הכרתי בזה והבנתי את זה שאין מה לעשות, גם אצלי הגיע לקצה. זה היה נורא הדדי. כעבור יומיים זה נחת עליי. פתאום פאניקה כזו שאיבדתי אותו. איבדתי את האהוב של החיים שלי. התפשרתי וחשבתי שגם אם הוא לא בן זוג מושלם, וגם אם יש בעיות בסקס, וגם אם הוא עצלן ולא מזיז את עצמו בבית, וגם אם הוא לא עושה למעני ותמיד אני זו שאתן יותר ואיזום, וגם אם אני מרגישה שאני הגבר במערכת היחסים הזו - אני יכולה לספוג את זה, רק שלא ייעלם לי מהחיים. נהייתי היסטרית, לא הפסקתי לבכות. סיכמנו שהלוואי שנחזור להיות ידידים כמו פעם אחרי כמה ימי נתק שנראו לי כמו הגיהינום עצמו. ועברו כמה ימים, שכרתי לי דירה (הפלא ופלא-ליד העבודה שלו שאם נחזור להיות בקשר, יהיה לו קל להגיע. פתטית.)ואז דיברנו. והוא שאל אם אנחנו מוכנים להעביר 'ערבי התנחלות' כך קראנו לזה. לעשן כל ערב, לבלוס לצפות בטלויזיה ולצחוק.
כמו שאמרתי אני בעייתית. עד שהוא נכנס לחיי-לא היה לי שיא הכיף. העברתי את הזמן בסבבה אבל זה הרגיש לי כאילו סוף סוף נצבעו לי החיים בורוד כי הוא פה. והוא איתי וכיף לי ומה אני צריכה יותר מזה?
כבר בערך שבועיים וחצי-שלושה שהוא נמצא אצלי בדירה 3 פעמים בשבוע כולל שינה. אנחנו לא נוגעים אחד בשניה. פעם אחת קרה ששכבנו בדרמתיות ותשוקה. בפעם הראשונה שהוא הגיע אליי ולא התראינו שבועיים לפני. הכי ארוך שקרה לנו אי פעם. אז התגעגענו והיה לנו חסר. אז שכבנו. וזהו. מאז כלום. מאז הוא בא אליי ואנחנו כאילו ידידים וצחוקים והכל.. ואז אני קמה בבוקר במועקה ורע לי ואני בוכה. כי זה לא שלי יותר. הוא לא באמת איתי. אנחנו לא במקום שהיינו. לא במקום שאני הייתי שהוא היה שלי. אוהב אותי, איתי כל יום ואני יודעת מה קורה איתו ואיפה הוא ומה הוא עושה ו...לא. עכשיו יש לו את החיים שלו. החברים המשותפים שהכרתי דרכו, נשארו שלו. זו כבר לא כל החבילה. הקטע הוא שחשבתי שיעשה לי טוב שהעיקר הוא לא יצא לי מהחיים. אבל לראות איך הוא התגבר עליי ואיך אנחנו עכשיו ידידים, קורע לי את הלב עוד יותר. חשבתי שהיות וגם ככה אני לא רואה אותו לזוגיות בגלל כל הבעיות- זה בסדר להיות שוב כמו פעם ידידים הכי טובים. פתאום אני מגלה שלא. אני לא חלק מזה, הוא כבר לא שלי, זו לא החבילה שלי. זה לראות את החבר שהיה לי שככ התגאיתי שאני איתו - כבר לא איתי. החתיך האינטילגנט, האהוב על כולם המצחיק המצליח.. יהיה בידיים של מישהי אחרת בסוף. אני נגישה כל יום ולא קובעת תכניות כדי שיבוא. להיות פנויה אליו. כמה פתטי. ואז רע לי. כי אני רוצה הכל. לא מפסיקה לבכות. לא רוצה בנים ולא דייטים ולא כלום. לא רוצה לעבור אותו . תקועה. בוכה וכואבת. יש לזה פתרון חוץ מ'לנסות לצאת מזה'?