חייל דיכאוני עם נטיות אבדניות, לצאת מהצבא או להישאר לסבול?

טוב אז תתכוננו פה לחפירה צנועה.

לפני שנתחיל, הקדמה "קצרה". אני בנאדם מאוד מאוד מבולבל בגלל בעיות ערך עצמי (למרות שמסביב ברור שאני בנאדם מצחיק, חכם, נחמד וטפו טפו טפו ניראה לא רע) ויותר מזה, בעיית "ניתוח יתר" תמידית שקשה מאוד להתגבר עליה.

מי אני? חייל. איפה? מה זה משנה? אני ג'וב. אני קרבי לשעבר (וגאה בכל רגע שהייתי שם). למה אני לא קרבי יותר? יצאתי מהתפקיד על נפשי. כן, לא כולם מתאימים לקרבי. כל החיים רציתי קרבי, לא יודע למה. אולי "צבא העם" משך אותי ואולי "כור ההיתוך" בצבא שגרם לי לחשוב שאני אתגבר על ה"אני" האישי שלי ואפתח פרק חדש ונפלא בחיי. בדרך מסוימת זה עבד, אני מרגיש שנהייתי אסרטיבי יותר ועם יותר ביטחון עצמי (במיוחד כי בתפקיד הנוכחי שלי אני עובד מול כל הדרגות - מטוראי צ'ונג ועד הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו - הוא אומר שאני מכין אחלה אספרסו!). בסופו של יום, אני עוד בורג במערכת של כמעט 180 אלף סדירניקים ועוד כמה עשרות אלפי נגדים וקצינים (ועוד כמה עשרות אלפי מילואימניקים פעילים). בא בבוקר, מקשר אנשים למפקד, קובע פגישות, מתאם לו"ז, ג'וב צהוב למופת.

אבל מה? אני לא מסתדר. בין אם זה המחשבות האבדניות שבאות מהרגשה שהחיים הם חסרי ערך ובין אם זה בגלל הדיכאון שהגעתי איתו לצבא והסתרתי אותו עד שנשברתי. אני רואה את הערך של החיים אבל אני רואה את הסבל שנובע מהם. לדעתי, הסבל עולה על הערך, כי מה אנחנו בסך הכל? סתם אוסף תאים אפורים שמקבלים את המציאות ומעבדים אותה כדי שהחלקים השונים של המוח יוכלו לפענח אותה, כל זה ללא סיבה (אם לא ניחשתם אני אתאיסט). אבל זה? ניחא, בקטנה, כל אחד חושב על זה בזמן כלשהו בחייו. בין אם הוא אתאיסט או לא (הקללה של המודעות העצמית של בני האדם).

הבעיה האמתית היא הדיכאון שלי שנובע מניתוח היתר. זה חוסם אותי (ועוזר לי) בהרבה דברים, בין אם זה בקבלת החלטות חשובות (כמו שאני אספר בהמשך) ובין אם זה בחיי היומיום. כוס עמק, לא הייתה לי אפילו חברה עד עכשיו בגלל זה. לא התנשקתי, לא הזדיינתי, לא כלום! אני בן 20 השנה ינעל העולם!!

עכשיו אני עומד בפני צומת מאוד חשוב בחיי. יש לי שתי אפשרויות: לצאת מהצבא או להישאר ולסבול כמו "אזרח טוב". להיות אמיתי אתכם? זה אפילו לא הדיכאון והנטיות האובדניות שלי שגורמות לי לנטות לעבר יציאה מהצבא. זה החוסר אונים שאני מרגיש (שמחריף את הבעיות לעיל). אני מחויב לשלוש שנים שמהם אין דרך "נקייה" לצאת. אני תמיד ארגיש רע עם זה שאני אצא, זה שאני אתחיל לחיות את החיים שלי לפני כמעט 180 אלף אזרחים אחרים שיתחילו אותם בגיל 21. נכון, אולי הדעות שלי לגבי הצבא השתנו מאז שביקשתי קרבי מקצין המיון, אבל בכל זאת, הרגש המחייב לזולת מטיל עליי רגשות אשם נוראיים. האם לבחור באני האישי, לדעת שאם אני ארצה לעבוד בעבודות עם סיווג אזרחי אני אצטרך להוכיח לכולם שאני בסדר ושאני שפוי (לפחות בארץ) או האם לבזבז שלוש שנים בסבל וכנראה להגיע לנקודה שאני אקח מקוצר ואוריד לעצמי 5.56 צנוע אל תוך המוח שלי, אבל לפחות בתוך תוכי אני אדע שניסיתי ולא הפקרתי את ה-180 אלף חבר'ה שברובם המוחלט טוחנים את התחת בשביל אידאולוגיה מטופשת? או להפנים את רגשות האשם (בגלל המפקד שעוזר לי, בגלל הקב"ן שתומך בי, בגלל החבר'ה שאני איתם ומנסים להוציא אותי מהבור שאני חופר לעצמי) ולצאת מהצבא ולחיות את החיים בידיעה שאני ניסיתי וזה לא עבד. עזבו לרגע עכשיו שההורים שלי לא "עשירים" בלשון המעטה (15000 נטו ביחד), עזבו שאני אצטרך לטחון את התחת כמו זונה כדי לממן לימודים וחיים ושאם אני אעשה צבא אני אקבל מענק נחמד של 32 אלף שקל (טוב שהייתי בקרבי) ובקושי אצטרך לעבוד בשביל היומיום.

השאלה פה היא איך אני מגיע להחלטה הזאת? החלטה שתקבע את המשך חיי בחברה ששמה את הצבא מעל הכל (בלית ברירה יש לציין בגלל בור שחפרנו לעצמנו - אבל זה לא דיון לעכשיו אז אנא אל תתפתו להגיב על דעותיי) ושאם לא עשית שלוש שנים אתה סתם "עלוקה".

הלוואי שהייתי יודע איך להחליט. הלוואי.
תודה על הקריאה.