סובלת מניתוק רגשי חמור, איך מתמודדים?

היי. אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל, אבל אנסה בכל זאת...
לפני מספר חודשים סבתי נפטרה, מה שהציף אצלי המון דברים כואבים. טופלתי עד אז בכדורים פסיכיאטריים מסוג מסוים, שנועדו לטפל בהפרעות מצב הרוח שמהן סבלתי (שכללו בעיקר התפרצויות זעם, סערת רגשות עצומה, הרס עצמי וזעם גדול שלא ידעתי איך להתמודד איתו ולאן לתעל אותו בעקבות אירועים טראומטיים מהעבר, מה שהוגדר בהמשך ע"י הפסיכולוגית שטיפלה בי כ-"נטייה דכאונית") והיו אמורים לשמש קרקע פורייה לטיפול ב-OCD שגם ממנו אני סובלת. נוסף על כך, במהלך השבעה כפיתי על עצמי להכנס לדמות ה-"מטפלת" ואמנם אפשרתי לעצמי לבכות מספר פעמים, אך יותר דאגתי לתמוך באמי, שנשברה נפשית (גם סבי נפטר כשהייתי קטנה, וההדרדרות של סבתי הייתה מהירה, קשה ובלתי נתפסת). לכן, כפיתי על עצמי שלא להתבטא, ולא להשבר, ופשוט הטלתי מום ביכולת הרגשית שלי. לאחר שחוויתי במשך פרק זמן מסוים קהות חושים, אדישות, ניתוק ותחושה של אלחוש (שבה הרגשתי שעליי לעשות משהו אקסטרימי וחריג במיוחד כדי לנסות להרגיש, אך בפועל מה שקרה הוא שהרגשתי כאילו הרדימו לי אזור מסוים בגוף ודקרו אותו עם מחט) והבנתי שזה מצב בעייתי, הגעתי לפסיכיאטר מקסים שהחליט להחליף לי את הכדורים. החלפתי לציפרלקס ובהמשך גם התחלתי ליטול מירו (פגע לי בחשק המיני). הכדורים עזרו בעיקר בהתחלה, לתקופה קצרה. לפני כמה זמן ניהלתי שיחת נפש שבה נפתחה מעט תיבת הפנדורה שבה נעולים כל השלדים שלי, ומאז לא עוזבת אותי התחושה שאני למעשה מחפה על הבעיה עם מטשטשים, ושוב חזרה לי תחושת הריקנות. אני מרגישה כאילו יש לי מועקה על הלב, כאב מאוד גדול, ואין מי שיבין אותו ויעזור לי להתמודד איתו, ומצד שני קשה לי לדבר עליו ולהביע אותו- כי, כאמור, היכולת הרגשית שלי נפגעה. מצד אחד אני מרגישה ריקנות, עוטה מסיכה על הפנים ואף אחד לא באמת יודע על מה שקורה בפנים, ואני בעצם מסתירה בצורה כמעט מושלמת שאני לא באמת שמחה, שלא באמת אכפת לי עד הסוף ממשהו, שאני פסימית, חסרת אנרגיות ורצון להתקדם, מטילה ספק בעתיד, ובעיקר בעצמי וביכולות שלי (מתחת למה שאני מקרינה, הבטחון העצמי שלי מאוד נמוך). אך מצד שני, בגלל כל מיני אירועים שמתרחשים בהווה, גם אין מי שיכיל, יקשיב, יבין ויעזור- אין מישהו שפנוי רגשית להכיל אותי, ואני גם לא מצליחה להפתח עד הסוף בפני אף אחד ולהתחבר למקום הכואב הזה. אני כבר לא מכירה דרך אחרת, חוץ מלהשתיק אותו, לדכא אותו ולהתנתק ממנו. גם כשאני מדברת על מה שאני מרגישה, אני מדברת על זה תוך ניתוק מהרגש- אני מדברת עליו בטון מונוטוני, כאילו מדובר בשיחת חולין על מזג אוויר, ופשוט לא מצליחה אחרת. אני מרגישה כמו רובוט.
אני גם מרגישה תקיעות- בד"כ, בתקופות הסוערות שלי, הייתי צריכה ליפול עד לתחתית וליפול חזק בשביל לטפס למעלה ולהיות חזקה יותר, וכעת אני מרגישה שאני פשוט תקועה- בגלל היכולת הרגשית שנדפקה אני לא באמת מסוגלת להתחבר לרגשות שלי, להבין אותם ולהתמודד איתם.
ממש אשמח לעצות, בעיקר מאנשים שסבלו מדיסוציאציה או מניתוק רגשי דומה, איך להתמודד (טיפול פסיכולוגי לא בא כרגע בחשבון). אני מרגישה שאני כן יכולה להגיע למקום טוב ופשוט תקועה ולא מסוגלת.

ועוד הבהרה קטנה אך חשובה, לא מדובר במצב אובדני.