אני בת 21, יודעת מגיל צעיר מאוד שאני לסבית, במשך השנים עברתי תהליך של השלמה עם העניין הזה, וכעת לחלוטין שלמה ומקבלת את זה.
אבל אני עובדת בסביבה דתית וכל פעם שהנושא עולה והן מדברות על הנושא, ואמרות הומופוביות עולות, זה צובט לי את הלב. הן כמובן לא יודעות עלי, אבל יודעות שיש לי בני משפחה גאים ושמבחינתי זו לא בעיה, כך שיוצא לנו לפעמים לדבר על הנושא כאשר אני עושה כמיטב יכולתי "להגן" על הקהילה ולמעשה על עצמי. העניין הוא שלחלק מהעובדות אני מאוד קרובה, יש לנו יחסים מאוד טובים של הערכה וכבוד ואהבה גדולה, אמיתית. רק העניין הזה, ואני לא מצליחה להפריד בין השניים. אני יודעת וידעתי מראש את דעותיהן בנושא, יודעת שזו האמונה שלהן וכך הן חושבות, ובכל זאת כל פעם שאני שומעת אותן אומרות משהו בנושא, או חושבת על זה, זה מציף אותי בעצב אינסופי שאני מרגישה שבימים האחרונים משתלט עלי.
זה עצב משני הצדדים, גם מהמחשבה על מה שהן חושבות עלי בלי לדעת בכלל שהן חושבות את זה עלי, וגם עצב עליהן, על כמה זה עצוב שכך הן חושבות, בשבילי אבל גם בשבילן, כמה זה עצוב שככה הן חושבות, וכמה זה מצער.
השאלה שלי היא איך מתמודדים עם ההומופוביה מבחינה מחשבתית? איך מתמודדים עם העצב הנלווה? בבקשה אל תציעו לי לצאת בפניהן, כי לא תהיה לזה שום תועלת. אני לא חושבת שהן יחרימו אותי או יציקו לי בנושא, אך אני יודעת שהן יחשבו עלי את כל מה שהן חושבות על הקהילה הגאה, והמילים שלהן לא מפסיקות להדהד לי במוח.
בפועל אני יכולה להתעלם מזה, ובהגיון להבין שאין מה לעשות, ויש אנשים שכך מאמינים, ויש מספיק שלא, אבל רגשית אני לא מצליחה להתנתק מהמחשבות הללו ומהעצב. מה עושים?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025