מתייחסים אליי כמו למטומטמת, אני לא אצליח בחיים...מה לעשות עם עצמי?

היי שלום לכולם , אני מקווה שאצליח לנסח את הכל במסודר , ולא לחפור יותר מדיי אבל אני חייבת לפרוק לכם בבקשה
בגדול איבחנו אותי עם הפרעות קשב וריכוז בכיתה ג' אבל ההמלצות התחילו עוד מגיל 3 בטרום חובה! , ברמה הגבוהה ביותר לגילי ורצו לרשום לי עד 60 מ"ג רטלין ביום (כמובן שזה לא בכדור אחד)
ההורים שלי לא לקחו ברצינות את האחבונים וכמובן לא דאגו לתת לי בדיוק את המינון שנתנו לי למרות שעשיתי גם אבחון TOVA וגם אבחון MOXO והלכתי למספר נוירולוגים אפילו מחוץ לעיר המגורים שלי . כולם עשו לי אותה אבחנה והתבזבזו לי חודשים שלמים ואלפי שקלים על טיפולים ואימונים שעשו לי, ומה לא לקחתי , לקחתי קונצרטה, רטלין, רטלין LA ואף תוספי תזונה כגון זום ואומגה 3 ורטלקס ורסקיו ומה לא , ואף פעם לא הצליחו להוציא את המיטב שלי ותאמינו לי שיש לי מוטיבציה אדירה ויש לי ראש על הכתפיים , אני לא בורה ואף אמרו לי שיש לי איי קיו מעל הממוצע אבל אני פשוט לא מצליחה להוציא את ה"פוטנציאל" הזה לידי ביטוי .
כמה פעמים שמעתי את המשפט הארור הזה , "יש לה פוטנציאל אבל היא צריכה עזרה" ... מהיועצת, מהמחנכת , מהמורים המקצועיים מהרכזת מהנוירולגים , זו פשוט מכה
נשמע שאני ממש סומכת על התרופות אבל אתם טועים , אני לא לקחתי שום דבר זמן רב מאוד ואני מנסה בכוחות עצמי כל כך הרבה וכל כך חזק אבל זה כאילו נכנס בי שד שאני לא יכולה לשלוט בו , אני אפילו לא כמו ילדה רגילה עם הפרעות קשב וריכוז אני ממש פרא אדם , לא רק מבחינת ההיפראקטיביות , הבעיה הזאת זה ממש לא רק שקשה להתרכז או קצת קשה לשבת במקום ... ממש ממש ממש לא, זה הרבה הרבה ה ר ב ה יותר מזה ואני בספק אם מישהו פה בכלל מבין את זה :(
אני לא ילדה בודדה חס וחלילה , אני דווקא נחשבת ל"ליצנית" הכיתה והבולטת ביותר אבל אולי זה בא לידי ביטוי בצורה קצת פחות טובה
כבר מספר פעמים רצו להשאיר אותי כיתה ועשו לי ועדות פדגוגיות ואלפי תנאים , אלפי הערות משמעת וכל כך הרבה מלחמות עם כל כך הרבה מורים ואנשי חינוך שאני פשוט לא יכולה לתאר לכם את ההרגשה הרעה הזאת , שכולם כאלה מוצלחים ואני לא מצליחה בכלום פשוט בכלום שאני שנואה על כל מורה בכל בית ספר אפשרי , החל מהגננת הרעה שהייתה לי בגן ועד עכשיו שכרגע אני בכיתה יא' ואני מקבלת יחס של ילדה מופרעת ולא מחונכת , למרות שאין מורה אחד שלא מודע לבעיה שלי זה או שמתייחסים אליי כמו ילדה מטומטמת ומוגבלת שכלית או ילדה רעה שמתים להעיף אותה מהכיתה . אני כבר לא רגילה לקבל ציון שעובר את ה60 או ה70 וגם ההורים שלי לא מצפים ליותר מדיי , אני עייפה מהמלחמות ועייפה מהקושי הזה, התחלתי שוב לקחת את הרטלין ואי אפשר להגיד שהוא לא עוזר הוא כן עוזר , אבל גורם לי לתחושות לא נעימות והיעילות שלו היא לא ברורה עד הסוף . אני מוצאת את עצמי מבריזה מחמש שיעורים מתוך שבע שעות לימוד , אני דופקת את עצמי ולא רוצה להגיע למצב שאצטרך להשלים בגרויות אחרי הצבא כי בינינו גם אז לא אוכל לעשות את זה אז עדיף כבר לסיים עם זה בתיכון
שלא תבינו לא נכון ההורים שלי כן אכפתיים מאוד ותומכים בי ועוזרים לי וגם החברים שלי אף קמים להגנתי נגד המורים שלפעמים מרשים לעצמם יותר מדיי אבל אני באמת , באמת אובדת עצות ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. מצטערת שאני כל כך חופרת אבל יש לי כל כך הרבה להגיד ,בחיי שהקושי שלי נראה הרבה הרבה יותר גדול מכל ילד עם הפרעות קשב שפגשתי בחיים שלי
זה מתבטא בדברים הכי קטנים שאפשר הכי קטנים שרק תחשבו עליהם, וממש לא רק בשיעורים או בדברים משעממים
מה אני יכולה לעשות אני אובדת עצות וזה מביא אותי לתסכול מפחיד שכשהייתי קטנה ולא הבנתי מה המשמעות לא הרגשתי אותו , אני לא יודעת מה לעשות :(
מודה מכל הלב על ההקשבה וסליחה רבה על החפירה אבל אני הייתי צריכה את זה :(((