איך להכיר חברים הומוסקסואליים? רוצה ללכת למסיבות אך מפחד לבגוד בחבר שלי

תמיד הייתי אדם בודד, מאז שאני זוכר את עצמי.
יש לי כמה חברים אמנם, שהם סוג של חברי נפש שליוו אותי ברגעים קשים במהלך ההתבגרות שלי. אבל אנחנו לא גרים קרוב, ובכלל, לא תמיד כיף להיזכר בעבר.

יש בי משהו שגורם לי לרצות להמשיך הלאה, זה גורם לי לחפש ריגושים, שלווא דווקא טובים לנפש הפצועה שלי.

יש לי בן זוג כבר 3 שנים, טוב לנו ביחד, לפחות ככה אני מרגיש. אבל אני מרגיש שלמרות שאני נמצא בזוגיות איתו, אני לא מממש את ההומוסקסואליות שלי לגמרי. בין היתר כי אין לי יותר מידי חברים גייז חוץ ממנו, ומעוד שלושה שלא ממש בקשר טוב איתי, והם גם לא בדיוק מעניינים אותי.

האדם הוא יצור חברתי, גם האדם הכי בודד בעולם ירצה חברים עם מכנים משותפים. בין היתר, הזהות המינית והחברותבקרב הומוסקסואלים היא חשובה להתפתחות אישית שלך כהומוסקסואל. לפחות ככה אני מרגיש.

מעולם לא הייתי במסיבת גייז. המקום הגיי-פרנדלי היחיד שהייתי בו, היה גן מאיר, בעבור בדיקת איידס. אני זוכר שנלחצתי ממש מהגייז שהיו מסביב, והמבטים על חבוב חדש שהגיע לסביבה לא ממש עשו לי תחושה נינוחה. הרגשתי שבוחנים אותי, הרי כולם מכירים את כולם שם, וברגע שיש מישהו חדש, רוצים להבין מי אתה.

בכל אופן, זה זכור לי כדבר לא הכי נעים. אצלי, הכל משתייך ישירות למיניות ולסקס. ברגע שמישהו מסתכל עליי, אני ישר מרגיש מוטרד, כי הוא בטח מסתכל עליי באופן של "סקס". פרימיטיבי למדיי, אני יודע.

אגיע לעיקר-

מפריע לי שאין לי חברים גייז. מפריע לי שאין ביכולתי הנפשית להיות חלק מהסצינה של הגייז. מפריע לי שאני לא מסוגל ללכת למסיבות. זה לא הבן זוג שחוסם אותי, תאמינו לי, הוא יפרגן ויגיד לי ללכת, אבל אני בעצמי מרגיש שאם אלך למסיבות ואהיה חלק מה"סצינה", סביר שאבגוד בו, סביר שאסתכל על אחרים, סביר שאמשך לחלק מהגייז שאתקל בהם ביציאות. אלה דברים שפשוט לא בא לי להתמודד איתם.

אני יודע שבני אדם הם שונים, הרי אני מניח שיש עוד הרבה כמוני, בחורים שלא מעוניינים לצאת למסיבות, שלא מעוניינים שיגעו בהם במסיבות, או שלמשל אם יש בחורים שהם במערכת יחסים עם מישהו אחר, אז שהם לא ירצו להתמודד עם התחושה הזו של "הימשכות למישהו אחר, מחמת פחד שמא יבגדו", ותוסיפו על זה את המצפון, והמחשבות שאומרות לך: "אתה נמשך למישהו אחר? כנראה שלא טוב לך במערכת היחסים שלך"- מה שלחלוטין לא נכון. הרי טבעי שאנשים נמשכים לאנשים, לא משנה אם הם במערכת יחסים.

זה מקומם אותי שאני עוד לא שם. שאני בן 22 בקרוב, ועדיין, לא חוויתי את ה"סצינה", לא כי זה מגניב אותי או משהו, אלא כי אני פשוט רוצה חברים גייז, שילוו אותי במהלך השנים ויהוו בשבילי כתף להתמודדות שלי. אני קצת אינטרסנט, אבל אני מניח שזה האינטרס הכי טהור ברצון בחברות. הרי לא ביקשתי חברים גייז עשירים (; יש לי סטנדרטים באמת לא קשים. בסך הכל רוצה חברים גייז נחמדים, לצאת ולבלות איתם, ולדבר איתם, להכיר.

מה שכן, ללא ספק מפחידה אותי המחשבה על להימשך לאחד מהם. כלומר, אני במערכת יחסים, והבן זוג שלי הוא לא אדם של מסיבות, הוא אדם עם ראש על הכתפיים, לא מחפש ריגושים, מסיבות, חברים גייז, או חברים בכללי. יש לו את הכמה שלו, שגם איתם הוא לא יוצא כל כך הרבה. איך אפשר?

יכול להיות שנדבקתי מבן הזוג שלי במחלת ה"בא לי להיות בבית, אין לי כוח לצאת?"

רשימה מסודרת של הדברים שמפריעים לי:

1) לא מצליח להגיע מבחינה נפשית למצב של יכולת להיות חלק מהסצינה של הגייז בתל אביב, לצאת למסיבות.
2) פוחד להיות דחוי בקרב הגייז, שלא ירצו בחברתי, שלא ירצו אותי בתור חבר או שיתחילו איתי ולא אצליח להתאפק ואזרום (רוצה לשמור אמונים לבן זוגי).
3) מרגיש שעקב הקושי לצאת למסיבות ולהיות חלק מהסצינה, אני לא באמת גיי, ואני לא באמת מממש את היסוד הזה בתוכי. מרגיש פספוס. לא רוצה להגיע לגיל 30 ולומר לעצמי: "פספסת את כל צבעי הקשת". יש שיגידו שזאת מחשבה מפגרת, אבל באמת שזה מטריד אותי.
4) רצון להרגיש שייכות לקבוצה. מתבאס שאין לי חברי נפש הומואים. מצד שני, גם פוחד מדרמות ומריכולים בקרב הקהילה (איכשהו כולם יודעים עליי עוד מלפני שבאתי למסיבה. רכלניות זקנות)

זה הכל בעיקרון.
אני נראה לכם בכלל כשיר לנהל אורח חיים "גייזי" טיפוסי? מסיבות, אולי חס וחלילה התפתויות... לא נראה לי שיהיה לי קל עם זה. במיוחד כשבן הזוג שלי לא מעוניין ללכת איתי למסיבות האלה.

מה עליי לעשות?