החיים קשים לי מדי, איך להתמודד ומה לעשות עם עצמי?

עכשיו השעה מאוחרת בלילה ולא הצלחתי להירדם מרוב בכי.. החלטתי לפרוק את הכל ולבקש עזרה כי אני לא יודעת איך להתמודד יותר. סליחה אם זה ארוך ואני מעריכה את הזמן שאתם מקדישים בשבילי..
אני אנסה לספר בקצרה
אני בת 18 וחצי ועם המראה והמוח שלי, אומרים שאני בת 14.. מרוב חוסר ביטחון וידע אני מרגישה ממש קטנה ליד ילדות בנות 15, 16.. אפילו ליד ילדים בני 7 אני לא מרגישה שאני מתקשרת איתם כמו שצריך. אני מרגישה שאני שונה שלא מכירה את הסביבה כמו שצריך.
אף פעם לא רציתי ללמוד בבית הספר אפילו בגן תמיד רציתי להישאר בבית, תמיד ראיתי שזה משהו מיותר שזה לא מלמד אותי שום דבר. . סתם בזבוז זמן מחוץ לבית. הייתי בת 7 בגן הכי גדולה בין כולם אז יכול להיות שאני היחידה שראיתי שזה שטויות, שצריך לשיר שירים ולצייר או לצבוע או לעשות כל מני עבודות חסרות תועלת. ומהגן הרגשתי שונה ובודדה כי גם לא היו לי חברים. בכל הכיתות לא הבנתי למה צריך ללמוד את כל החומר הזה כי ךא הרגשתי שזה באמת משפיע עלי או עושה אותי משכילה.. זה לא עשה לי שום דבר. . וגם סבלתי מהשפלות מהבנים והבנות ועשו עלי חרם שנה שלמה ולא ידעתי עם מי לדבר פחדתי לדבר.. חשבתי שגם המורים יצחקו עלי או שלא יטפלו בעיניין כמו שצריך. בגלל זה תמיד אמרתי לאמא שהיום אני לא אלך לבית הספר ומחר אני אלך וכשמגיע היום אני עושה את אותו סיפור.. עד שהמנהל כמעט שם אותי בפנמיה סגורה אבל במזל הוא נתן לי עוד הזדמנות. . ולא הייתה לי ברירה אלא להמשיך לסבול, וכשסיפרתי לאמא ואבא את הקללות והציחקוקים בהסעה ובבית ספר שכל הילדים עושים עלי , המנהל לא עשה כלום. סבלתי עד כיתה ח'.. ובכיתה י' עברתי הטרדה מינית מילד מאותה שיכבה ,במשך חודשים אני רעדתי ופחדתי עם דפיקות לב מהירות שכמעט גרמו לי להתעלף.. לא עשו לילד כלום אמרו שהוא ילד טוב והאשאירו אותו שמה , אני עזבתי במקומו. ובכיתה יא' לא סיימתי את כל השנה ועזבתי, ולא עשיתי את יב'.
הייתי עם אמא שלי בבית כל התקופה ההיא, הרגשתי דחויה ושהעולם בחוץ לא מעניין ומשעמם.. ותמיד המשפחה אמרה לי לצאת בחוץ להכיר אנשים ולהתחיל לחיות אבל לא יכולתי, העולם בחוץ עיניין אותי בכלל.. כשאמא שלי נפטרה התחלתי לצאת אחרי הרבה שנים שלא יצאתי לבחוץ. ועד היום אני מרגישה כאילו נולדתי בארץ אחרת וחוץ משפה לא לימדו אותי כלום.. אני לא מכירה מקומות, רחובות , חנויות.. אפילו במסעדה לא ידעתי מתי צריך לשלם עד כדי כך מרוב שהייתי מנותקת. . בגלל הבנים והבנות הייתי בדיכאון כל הזמן בתיכון ובבית ולא יכולתי ללמוד כמו שצריך.. הם סגרו לי את ההקשבה רק המחשבות שלי עבדו כל הזמן.
עכשיו אם אני יוצאת זה רק ללימודים שלי פעמיים בשבוע, וזה בשתיקה בלי לדבר עם אנשים ובלי שום דבר. . אני בטוחה שאם יקרה מצב ואני אתקע אני לא אדע לאן ללכת כאילו אני בארץ זרה, אני אפחד לשאול אנשים לאיפה ללכת ומרוב פחד אני יתחיל לבכות. חוסר הביטחון שלי והפחד מהתגובות של אנשים הורסת אותי לגמרי. . הכל נראה לי קשה, שצריך לשלם על כל דבר ולהסביר ולבקש ולשאול. . אין את החופשיות הזאת לעשות משהו בלי כל הדברים האלה..
אני לא מבינה בכסף, אני לא יודעת מתי אני צריכה לקבל עודף , אני לא יודעת כמה בדיוק אני צריכה לתת.. אני מתביישת לבדוק פיצה או גלידה או איזה משקה כשאני רעבה.. הפחד שיחשבו עלי משהו.. אז אני נשארת רעבה עד שאני מגיעה הביתה. מהכל אני מתביישת ומפחדת אפילו בפגישה עם מישהו שאני אוהבת אני מפחדת. . אני מפחדת שאני לא יהיה מספיק יפה בשבילו או שאני יאכזב אותו או שהוא יעדיף מישהי אחרת כי יותר טובה ממני.. אני לא רוצה לפחד ולהתבייש יותר אבל אני לא יודעת מה אני צריכה לעשות כדי לצאת מזה.
אני מפחדת ללבוש את המכנסיים שתמיד רציתי במקום את החציות שאני בכלל לא אוהבת בגלל התגובה של המשפחה. . נמאס לי לעשות את כל מה שהם מצפים ממני, נמאס לי.. אבל אני לא יודעת איך ללכת ולקנות את זה לבד כי אני לא מסוגלת לעשות משהו לבד. . תמיד אני צריכה שיבואו איתי ויעשו את זה במקומי. אבל עד כאן אני צריכה לעשות הכל לבד מעכשיו, אבל איך עושים את זה ?
איך אוהבים את עצמנו ובונים ביטחון עצמי ?
איך לדבר עם אנשים ולא לפחד ?
איך ללמוד דברים שאני לא יודעת ? (חשבון, רחובות,מקומות)
איך להאמין שגם לי מגיעה האהבה והקשר יצליח ?
עוד מעט גיל 19 אני לא יכולה להמשיך ככה יותר. . הכל קשה לי ומסובך אני לא יודעת מה לעשות לעצמי