לשרת את המדינה או לא?

אני בת 19 וכרגע נמצאת בשירות לאומי בגן לילדים חריגים, כבר חודשיים. השירות קשה נפשית ופיזית אך מספק, מעצים, מבגר ונותן פרופורציות. עם זאת אני עדיין מרגישה כי כדאי לי ומתחשק לי יותר לוותר על שנת השירות.
הייתי מאוד לאומנית עד גיל 17-18 בערך כשהתחיל הסרט עם הצבא. הייתי אמורה לשרת ביחידה מובחרת וכשגילו מצב רפואי שהם לא מוכנים לקחת עליו אחריות שלחו אותי לדרכי.
התהליך היה ארוך ומתסכל. שלחתי חוות דעת שונות שיעידו כי אני כשירה אך הצבא לא הניד עפעף. האגו שלי נפגע וכן בטחוני העצמי. וכל הנושא הפך לנושא רגיש מבחינתי לתקופה מסויימת. הייתי מאוד מבולבלת ולא ידעתי אם אני מעוניינת לעשות שירות לאומי (עם הצבא לא רציתי להתעסק יותר) והתחלתי לפנות לאגודות לשירות לאומי, בלחצים של משפחתי לעשות שירות בטענה כי לא יקבלו אותי למקומות עבודה ויעשו לי בעיות, רק בגיל 18.5 בערך. והתהליך באגודות השירות לקח המון זמן והמון בירוקרטיות .
בכל מקרה כבר יצא לי המיץ והלאומנות נשכחה לגמרי. הסיבה היחידה לעשות שירות לאומי נשארה כדי שלא יהיו בעיות בעתיד. וזה סיוט לעשות שירות לאומי קשה כשהסיבה היחידה היא כזו.
אני רק חודשיים משרתת. אני מתה על הילדים במקום ונותנת את כל כולי עבורם ועבור הצוות. אך שנה של שירות לאומי היא שנה של ניצול ושנה שאתה מקדיש את עצמך לשירות, לפחות עבורי .
המצב הכספי המשפחתי לא מזהיר ואני צריכה לכלכל את עצמי כמעט לגמריי . ולוקח המון זמן ובירוקרטיות רק כדי להוציא אישור עבור 12- 20 שעות עבודה.
נמאס לי, לא מתחשק לי לתת למדינה הזו את השנה הזו מחיי ולראות איך אני סותמת חורים למקום שאמור לתת עזרה לילדים חריגים ואפילו שם מקצצים.
מעצבן אותי שבמקום להביא עוד סייעת אני צריכה לתת שנה מחיי ולהיות הסייעת שהילדים המסכנים האלו צריכים . לקבל פחות מ- 1/4 או 1/5 משכר של סייעת, לתת את הנשמה ולקבל יחס מסריח או לא לקבל מענה מהאחראיים כשאני מבקשת.
ואולי אני מפונקת ואולי לא. ואני יודעת שיש מקומות אחרים הרבה יותר קשים ועם תנאים הרבה יותר מסריחים וגם להיפך. אני לא חושבת שמפני שהרוב במדינה משרתים גם אני צריכה לשרת או שיכול להיות שלא אכפת לי מכולם ואכפת לי רק מעצמי.
אבל אין לי סיבה אחרת חוץ מהטיעון של הוריי שיעשו לי בעיות בקבלה לעבודה.
ואני מרגישה שיש לי יותר סיבות ורצון להפסיק מאשר להישאר.

מה לעשות? להישאר ? לצאת?