מאז שהתגייסתי אני מדוכאת ופוחדת מהעתיד...

שלום לכולם. אתחיל בלספר שהתגייסתי לפני חודשיים כמעט. הטירונות, עם כל הקושי שהיה בה, הייתה תקופה שאני שמחה שעברתי וסה"כ הייתי מרוצה. מאז שהתחלתי את הסדיר הכל בא אליי כמו סטירה לפנים.
סה"כ הכל נראה נפלא מבחוץ- התנאים (יש קצת טחינה ולחץ כי אין מספיק כוח אדם), הקירבה לבית, היומיות...אבל מאז שהתחלתי את התפקיד אני מוצאת את עצמי בוכה כל הזמן בנסיעות באוטובוסים (הלוך וחזור). כשאני בבית אני בוכה למשפחה ולחברות, אני בקושי מצליחה לאכול ולישון נורמלי כי הראש רק טרוד בצבא ובכמה שאני סובלת ולא רוצה לחזור. בבית אני מצליחה להתעשת על עצמי לרוב, ולהיות רגועה ואופטימית כמו שאני באמת (אני אדם אופטימי). לא חסר לי כלום, ויש לי המון אנשים סביבי שתומכים ועוזרים לי. עם זאת, אני מרגישה שזה לא מספיק כי אני מרגישה מועקה כל הזמן שאני חושבת על הבסיס.
לוקח לי קצת יותר זמן לקלוט את התפקיד, כנראה מהלחץ לרצות את כולם. כולם רוצים שאצליח מהר (בגלל המחסור בכוח אדם) ומשהו בלמידה שלי לא הולך. אני הייתי תלמידה מצטיינת ויש לי גם קב"א 56, משום מה אני לא תופסת את זה, וזה תפקיד שכל דפ"ר יכול לעשות.
מבחינה חברתית המצב על הפנים. לא קיבלתי קבלת פנים חמימה. יש שתי בנות שמשתחררות בעוד חודש והן עושות לי את המוות. הן מרכלות ללא סוף ומתנהגות כמו בריוניות כי הן רואות עליי שאני חלשה. אני פשוט בן אדם מאוד רגיש, עוד לא פיתחתי אצלי את הלב שחסין מכל, אפשר לדרוך עליי מימין ומשמאל. המפקדת לא משחקת לטובתי למרות שהיא רואה שהן רומסות אותי. להפך, היא טוענת שאני לא מספיק מנסה להתחבר אל הבנות במשרד.
לא התמודדתי בעבר עם משבר רציני בכלל. אני לא רגילה לכל המצב הזה וזה בא לי פשוט בבום- גם הלחץ בעבודה, גם המצב בחברתי הלא מזהיר (אני באמת מנסה להיות נחמדה אל כולן, אני פשוט ביישנית וזה לוקח לי זמן להיפתח לאנשים- בטח שלסוג אנשים שאני לא רגילה לפגוש. למפקדת לא היה אכפת ממה שאמרתי לה).
אני גם לא יכולה לעזוב. אני 100% שם בשנתיים הבאות. אני מנסה להיות אופטימית ולהגיד שבעוד חודש הן עוזבות ותהיה לי הקלה ויבואו בנות חדשות, אבל מה קורה אם המצב בכל זאת לא משתפר? אם עדיין כל העבודה נופלת עליי? אני מפחדת, מפחדת פחד מוות מלראות את עצמי בוכה כל יום למשך השנתיים הבאות. אני לא רוצה להפך לכזו, אבל אני פוחדת שאני לא אוכל להחזיק את עצמי ולהיות חזקה. בעוד חודש החברות שלי מתגייסות ואלה שכבר התגייסו יהיו בשיגרה הצהל"ית שלהן. לא יהיה מי שיחזיק אותי מלבד המשפחה. אני רוצה לעבור את השנתיים האלה מהר ובכמה שפחות בכי- לחזור כבר לאזרחות, שם באמת מתייחסים אלייך כבן אדם אנושי ולא כזבל. לחסוך לאוסטרליה, לניו זילנד ולפראג ופשוט לטוס לברוח לכמה חודשים מכל האיוולות והרוע שפה. אנא עזרו לי, הראש שלי לא שקט כבר שבועיים.