האם לרצות שהבעל יפרנס בזמנים שלנו זה לגיטימי?

אני בחורה דתיה בת 19.
לא מזמן סיימתי תיכון והוצאתי פתור מהצבא. גם לשרות לאומי לא המשכתי כי חשבתי שאני אמשיך לסמינר, שם אלמד מקצוע, אבל קצת לפני שנכנסתי לסמינר, עוד בשלב החיפושים ויתרתי על זה כי לא מצאתי סמינר עם מקצוע שאהבתי ורציתי לעבוד קצת וללמוד בעתיד מקצוע שאני ארצה ולא קיים בסמינר. עכשיו יש לי שתי בעיות עיקריות:
הראשונה, מאז ומתמיד הייתי בחורה עדינה ופגיעה מאד. עוד ביסודי הייתי שקטה וסגורה ולא היו לי הרבה חברות חוץ מאחת בעלת הרבה ביטחון עצמי שחיברה אותי לאט לאט לעוד בנות. כיום אני כבר קצת יותר פתוחה ויש לי טיפה יותר בטחון עצמי אבל אני עדיין מרגישה עדינה מידי ומפחדת מהחיים ומלצאת לעבוד.
ניסיתי לעבוד בכמה עבודות מזדמנות שלא דורשות ניסיון ונשארתי בכל אחת לא יותר משבוע. בכל יום שהייתי צריכה לצאת לעבודה הייתי נלחצת, לא אוכלת כלום כל היום ומרגישה כאבי בטן. לפני היציאה לעבודה ככל שהזמן לצאת התקרב, הייתי מתחילה לרעוד ולהרגיש קור. ממש התקפי פאניקה או משהו. תמיד היתה לי את הבעיה הזאת.
וזה מה שמוביל לבעיה הבאה.
הבעיה השניה היא שאני לא מוצאת מקצוע שאני ממש ממש רוצה ואשמח ללמוד ולעבוד בו. מאד התלבטתי בין שני מקצועות ורק לא מזמן אחרי שיחה עם בעל מקצוע מאחד התחומים שהתלבטתי ביניהם הבנתי מה נראה לי שאני רוצה לעשות. אבל אין לי את הבטחון לזה ובכללי, פעם הגעתי למסקנה שלא מתאים לי לצאת לעבוד.
אני פשוט מרגישה שאני מסוג הנשים שהרבה יותר מתאים להן להשאר בבית, להיות אשת חייל ולהחזיק את הבית- שזה הרי דבר מספיק קשה בפני עצמו.
אני מאד רוצה להתחתן מוקדם עם בעל תומך שיחשוף אותי לחיים שאני רוצה וכאן הקאטץ׳. הוא צריך להיות בעל עבודה מרוויחה. ואני בטוחה שזה לא כזה קשה למצוא מישהו שמרויח טוב. ואני חושבת שאני בחורה טובה ש״שווה״ את זה. אבל זה מרגיש לי די נורא לחפש בין כל הדברים שאני רוצה שיהיה לבעלי- גם שהוא יהיה ׳עמיד׳.. זה מרגיש לי קצת מלוכלך. אבל באמת שזה מרגיש לי הדבר היחיד שיתן לי להרגיש הכי טוב. וזה מה שאני רוצה באמת.
זה לגיטימי לרצות בעל עמיד? לא עשיר! רק מספיק להחזיק בית. פעם זה היה לגיטימי מאד אבל כיום הזמנים השתנו ויש צפיה שגם האישה תצא לעבוד..
מה דעתכם?