no one understand me, בפגעתי בעצמי בגלל מה שהילדים בביה"ס עשו לי

הייתם פעם במקום הזה שלא היה לכם אף אחד? שלא היה לאף אחד איכפת מכם? אפילו לא המשפחה שלכם? זה קורה לי כל יום. אין לי אף אחד. שום חבר/חברה, כלום. למשפחה שלי בכלל לא איכפת ממני. והאמת? לפני כמה זמן הם אפילו אמרו לי שאם תהיה להם הזדמנות הם יעיפו אותי. אתם יודעים מה עשיתי אחרי? פגעתי בעצמי.

הייתי פוגעת בעצמי במשך שנתיים. שנתיים בתוך החרא הזה. אבל לא רק בגלל זה הייתי עושה את זה.. הייתי עושה את זה גם בגלל כל הילדים בבית הספר. זה לא קל אתם יודעים? אתם בטח לא תיקחו אותי ברצינות כי אני רק בת 14, אבל זה בסדר.. אתם יכולים לשפוט אותי.. זה לא יהיה משהו חדש, אנשים עושים את זה ביום-יום.

אי פעם הרגשתם שאתם נמצאים לבד ויש מסביבכם אנשים? גם שחשבתם שאתם חברים שלהם ועדין הרגשתי בצד? לא שייכים? גם זה קורה כל יום. וזה מרגיש רע.

אני לא יודעת אם זה באמת יעניין אתכם.. אבל לפחות יהיה פה מישהו ש"יקשיב" לסיפור...

ההתעללות בבית הספר עדין ממשיכה... זה פשוט שלפני חודש ההורים שלי גילו על הפגיעה עצמית שלי, ומאז לא עשיתי את זה. זה התחיל מגיל צעיר.. בכיתה ו' הם התחילו עם המכות.. :( מגיל צעיר ההייתי שונה. הבנתי את זה. אני לא כמו כולם. כל אחד הוא כמו עצמו. אף אחד לא אותו הדבר. אני אוהבת שחור, אנשים אחרים אוהבים ורוד, או כל צבע אחר. ובגלל שהייתי מתלבשת בשחור כבר אז, הם התחילו לצחוק עליי.. כי אני מוזרה, שחור זה לבנים, "אני בכלל לא בת" ועוד הררבה דברים כאלה...

הרבה אנשים אוהבים לשמוע שירים העברית או שירי פופ, נכון? אני לא. אני מעדיפה רוק, מטאל.. כל מה שיש בו צרחות.. זה טוב :) אני מוצאת שם את הנחמה שלי. נכון, אני בטח בחיים לא אראה אותם, אבל הם יהיו פה בשבילי ויגידו לי את מה שאחרים לא, גם אם הם בחיים לא ראו אותי. הם מחזקים אותי.

אני יודעת שזה לא שאלה או משהו... אבל הייתי צריכה לפרוק מה שיש עליי קצת.. ואולי זה לא נראה לכם כמו משהו ממש מיוחד ושיש עוד הרבה אנשים שעוברים דברים כאלה, ויותר גרועים... אבל זה לא הכל.. ונכון, יש עוד אנשים שעוברים את זה. זה לא מגיע לאף אחד מאיתנו. ואם הייתי יכולה לשנות את זה, אף אחד לא היה עובר את זה. אבל אני לא יכולה.. :(

יש לכם את המחשבות האלה שאומרים לכם כמה אתם לא טובים, וכל זה? כי לי כן, ואם כן היו לכם.. איך הצלחתם להפסיק אותם?