שיתפתי בפנטזיה ומאז היא אדישה כלפיי, הפנטזיה שלי מזעזעת?

אני יודע שכנראה תצלבו אותי אך אני חייב לפרוק פה.
אני אדם עם המון פנטזיות שליטה וסאדו, ויש לי בת זוג, כמעט שנה. העניין הוא שאחת מהפנטזיות שלי היא שבזמן קיום יחסי המין, הפרטנרית שלי ממש תצעק בעונג "תאנוס אותי". עכשיו אני יודע שזה נשמע מזעזע, פשוט זה עניין של שליטה. אין לי שום רצון לאנוס! לעולם! זאת סתם פנטזיה שלי שהאישה עצמה תתענג ותצעק לי את זה. אני לא אדם רע. בת הזוג שלי לחצה עליי לספר לה על אחת הפנטזיות הכמוסות שלי, ובהתחלה סירבתי אבל היא התעקשה וסיפרתי. היא נכנסה לאדישות מטורפת...ריחוק אדיר ממני ולא משנה כמה ניסיתי להסביר לה שזאת סך הכל פנטזיה ושאין לי שום רצון בעצמי לאנוס, היא הייתה אדישה. היא העירה לי "אתה יודע שיש נשים שנאנסות, נכון?" אבל לא היה לזה שום קשר כי בפנטזיה היא עצמה צועקת את זה מתוך עונג...ובלי קשר-יש לי לפעמים פנטזיות הפוכות שבהן אני הנשלט, על ידי גבר אחר, וגם שם אני יכול לפנטז איך אני צועק את זה וכדומה.
*לא היה לי שום רצון שהיא תממש לי את הפנטזיה הזאת*, *לא ביקשתי ממנה ולא לחצתי*, סך הכל שיתפתי...גם היא שיתפה אותי בערך לפני חודש בפנטזיה שלה, שרוב האנשים היו פשוט נגעלים ממנה וגם לי היא הייתה נשמעת קצת הזויה, אבל לא עשיתי על זה דרמה.
יצא מצב שהיה לנו ממש ריב כי היא נכנסה לדיכאון ולסוג של שוק אחרי שסיפרתי לה. ממש התחרפנתי מזה כי היא פשוט הייתה אדישה אליי והיא אחת שרואים עליה שהיא לא במצב בסדר וכששואלים אותה היא אומרת שהיא כן בסדר ושהכל טוב, זה בכלל חרפן אותי(ככה היה כמעט כל הקשר, בכל פעם שמשהו לא בסדר היא הייתה אומרת שהכל בסדר והייתי צריך לדלות את המידע הזה-לאט לאט המצב הזה חרפן אותי. מה שעוד יותר חרפן אותי היה שאחרי הפיצוץ שלנו היא הלכה ופגעה בעצמה...יש לה בעיה של פגיעה עצמית(חתכים...), ואני בכל פעם הייתי עוזר לה ומסביר לה שאין מה לעשות את זה ותמכתי בה והרעפתי עליה אהבה אדירה, וזה אכן פסק לחודשיים שלמים והרגשתי מאושר, כי הקשר חזר לקדמותו. גם אחרי ריבים קטנים שהיו לנו היא לא הייתה פוגעת בעצמה, והרגשתי כאילו "ריפאתי" אותה, תמיד אמרנו שנתמודד עם זה ביחד, וזה תמיד יהיה כך, אבל אחרי הריב האחרון בנוגע לאותה פנטזיה(היא אמרה אחרי שדליתי ממנה את המידע אחרי המון שכנועים שהיא פגעה בעצמה בגלל שראתה שהייתי כלכך מחורפן וכועס...) ואמרתי לה כמובן שהיא לא צריכה לעשות את זה...(חצי שנה שניסיתי לעזור לה עם זה פשוט הדרדרו שוב).
לטיפול היא לא רוצה ללכת, וגרמתי לה לספר את זה להורים שלה, ועדיין היא לא רוצה לטפל בעצמה.
האם הגזמתי בתגובה שלי?
האם הפנטזיה שלי כזאת מזעזעת?(והרי אין בה שום כעס, פחד, יחסי שליטה שללא רצון)
מה אפשר לעשות עם המצב הזה?
למה אני מרריש רגשות אשם כאלה מטורפים?
איך לשכנע אותה ללכת לפסיכולוג?
אני אוהב אותה ודואג לה מאוד...