מפחדת שהצבא ידכא אותי, אני פרנואידית?

*אזהרת חפירה!*
אז איך אני אתחיל את זה.. מאז שאני זוכרת את עצמי לא רציתי להתגייס לצבא. פשוט הרעיון של זה היה נשמע לי מפחיד ונורא כשהייתי קטנה. בזמן האחרון זה רק התחיל להחמיר כששמעתי על אנשים שממש סובלים בצבא וזה יכול להגיע גם לקטע של התאבדויות.
לפני כמה שנים עברתי לחו"ל ולמדתי בבית ספר אמריקאי, שם התחילו לדבר על קולג'ים ואוניברסיטאות וזה התחיל ממש לעניין אותי. הייתי מסתכלת על הפליירים שנתנו לי והייתי בודקת איזה מגמות הייתי יכולה לבחור ואיפה נמצאות המעונות עצמן. זה גרם לי לחשוב על הדברים שאני רוצה לעשות כשאני גדולה. אך המיצאות הפילה אותי ואת המשפחה שלי וקיצרו לנו את הזמן שנותר לנו בחו"ל.
שבוע אחרי שחזרתי לארץ קיבלתי זימן לצו הראשון. הייתי בצו ואחר כך המשכתי ליום המא"ה וקיבלתי זימונים נוספים. במשך כל הזמן הזה פחדתי שאולי אני אעשה משהו לא נכון וזה ידפוק לי את כל השירות שלי בצבא. ובראש שלי עדיין עברה לי המחשבה על הדברים שאני רוצה לעשות בחיים וזה גרם לי לחשוב אם הצבא ינסה איכשהו לאפס אותי וינסה לשנות את המחשבות שלי ויגרום לי להפוך למין רובוט כזה שרק מציית לפקודות. דיברתי עם ההורים שלי על זה אבל אבא שלי רצה שאני כן אתגייס מכיוון שיהיה לי יותר קשה למצוא עבודה בעתיד. ואני מסכימה איתו כי אני יודעת שבדרך כלל מעדיפים לקבל לעבודות אנשים שסיימו צבא.
אז עברתי על כל מיני תפקידים בצבא ולפני חודש בערך שלחו לי זימון להיות אלחוטנית חוף. כשהגעתי לזימון הבנתי שזה מדובר על תפקיד של חצי שנה הכשרה בבסיס סגור שבו כל הזמן לומדים. זה לא נשמע לי ממש טוב במיוחד אבל לפי מה שהבנתי זה כן תפקיד טוב. הם אמרו גם שיש לי רק שבוע מהזימון לחתום על ויתור ואם אני לא חותמת ואני מצליחה במיונים אז מקפיאים לי את כל הזימונים האחרים. הבעייה היא שאני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה. מצד אחד, הרעיון הזה של ללמוד כל היום משמונה בבוקר עד עשר בערב זה לא נשמע לי טוב. אך מצד שני, אני לא יודעת אם אני אקבל זימונים לתפקידים יותר טובים. אם אני כבר מתגייסת, אני רוצה להיות בתפקיד שאני באמת אהנה בו, שיהיה לי כיף, ושאני אוכל להגיד לעצמי שאני לא סבלתי בתקופה שהייתי בצבא.
אני בנאדם מאוד רגיש. אני בדרך כלל הזאת מהחבורה שאוהבת להצחיק את כולם. לראות את כולם צוחקים ממשהו שאני אמרתי גורם לי להרגיש טוב עם עצמי. יש לי ראש מאוד פתוח ואני אוהבת כל הזמן לנסות דברים חדשים. היו הרבה תקופות בילדות שלי שבהם סבלתי מבדידות ומדיכאון כי לא מצאתי את המקום שאליו הייתי שייכת. כיום אני נמצאת עם חבורה של אנשים שאני אוהבת ואני מרגישה שהביטחון העצמי שלי גדל. אך יש כמה צלקות שעדיין נשארות לי מהעבר: אני בנאדם שנלחץ ממש בקלות, מה שגורם לי לבכות הרבה (שזה משהו שאני מנסה לשלוט עליו כבר שנים ואני לא מצליחה. אני ממש לא אוהבת לבכות ואני לא סובלת את זה). אני כל הזמן פראנואידית וממש קשה לי לקבל על עצמי החלטות. כשסיפרו לי על כל מיני דברים רעים שיכולים לקרות לי בצבא, זה גרם לי ממש לפחד ולחשוב שאולי הצבא יוריד לי בחזרה את הביטחון ואמצא את עצמי עם אנשים שיהיה לי יותר קשה להתחבר איתם. פחדתי שהם ירצו לשנות את המחשבה שלי וינסו לקבע אותי ולגרום לי לחשוב רק על ציות לפקודות במקום על הדברים שאני רוצה לעשות. פחדתי גם על התפקיד שאני אקבל, אם הוא יהיה טוב או לא וכמה אני אסבול. אני עדיין מפחדת מהדברים האלו ואני לא רוצה שהצבא ינסה לאפס אותי וינסה להחזיר אותי שאיך שהייתי פעם בגלל שאני אוהבת את איך שאני עכשיו. אני הרבה יותר שמחה היום מהדברים שיש סביבי והתחלתי לאהוב את עצמי הרבה יותר.
אז בעצם יש לי כאן שתי שאלות: האם אני סתם פראנואידית ואני לא יודעת מה באמת הולך בצבא? אולי באמת יש הרבה דברים טובים שאני לא יודעת ואין לי בעייה לשמוע דעות של אחרים. אני לא עקשנית בדעה שלי. בנתיים בעיות הלחץ שלי הם הדאגה הכי גדולה שלי בכל הנוגע לצבא.
השאלה השנייה היא האם באמת אלחוטנית חוף הוא תפקיד טוב שאפשר להינות בו, או שיש הרבה תפקידים טובים אחרים? לא חתמתי צו ויתור עדיין כי אני עדיין לא בטוחה, אבל אני אשמח להמלצות מאנשים שנמצאים בתפקיד הזה.
תודה רבה לכל אלה ששרדו בקריאת השאלה שלי. אשמח לשמוע את דעתכם. :)