אמא שלי כל כך רעה אלי, נמאס לי לספוג את העצבים שלה. מה לעשות?

היי, טוב קודם כל, אמא שלי היא בן אדם טוב, מאוד חכמה, מאוד יפה, מאוד נחמדה, מאוד צעירה, מאוד (!!) בטוחה בעצמה, מאוד אמביציוזית, מאוד מהכל! ובאמת אישה נהדרת, היא משקיעה בילדים שלה הרבה ואני די בטוחה שהיא אוהבת אותי... וחשוב לי לציין את זה לפני הדברים הקשים שאני כותבת עליה כי זו נקודת המבט שלי ואני מודעת לעובדה שבכל זאת אני צעירה ולא מבינה את כל מה שהיא עושה.

אמא שלי מלאה בעצבים, אם משהו קורה, כל דבר, היא מוציאה אותו עליי. ברור לי שאני לא מושלמת, אבל אני מנסה, ואני לא רואה שום סיבה להתחיל לצרוח עליי בגלל שהחדר שלי מבולגן, גם אם זה מעצבן אותה, והיא צורחת ממש.
היא חסרת סבלנות באופן קשה, אם משהו לא עובד כמו שהיא רוצה, או בדרך שהיא רוצה היא תעשה דרמות של טיפשעשרה.
היא מזלזלת בכל הסובבים, היא כל כך מלאה בעצמה, היא בחיים לא תודה שהיא עשתה טעות, יש לה אגו כל כך עצום, היא מעליבה אותי על ימין ועל שמאל אבל היא לעולם לעולם לא תתנצל, גם אם היא יודעת שהיא טעתה, היא צריכה להיות זו שאומרת את המילה האחרונה.
היחסים שלה ושל אבא שלי של נוראים, אני אפילו לא אטרח אני פשוט אסכם שהיא די כלבה אל כולם.
היא קרה, בן אדם קר, היא גם חמה אבל כל פעם שמשהו קורה לה היא מתהפכת ונהיית פשוט כלבה.
היא אף פעם לא מרוצה ממני.
היא מאוכזבת מכל דבר.
היא עצבנית 24/7
היא רעה אליי, זהו, והיא יודעת כמה זה פוגע בי כי כשהיא רעה אליי אני בוכה, אין לי מה לעשות אני רגישה, אבל זה לא מונע ממנה להמשיך.
נמאס לי! אני לא שק אגרוף, מה לעשות? איך לשרוד עוד 4 שנים כאלו?
וכל פעם, כל פעם שאני מנסה לדבר איתה על זה היא מכחישה, מבחינתה אני טעיתי והיא צדקה!
אני שונאת להיות בבית שלי! כל הזדמנות אני הולכת! והיא כלבה אליי כל כך, היא רעה אליי, היא מדברת אליי כמו אישה מגעילה, כיאילו אני לא הבת שלה! הבית שלי הוא לא הבית שלי...
אני יודעת כמה דרמטי זה נשמע אבל ככה אני מרגישה, זה גם פוגע בי, אני מתחברת אל כל מיני מדריכות ומורות שיש לי באופן קשה וזה ברור לי שזה קשור לזה שאין לי את הדמות האימהית הזו...
אני תלמידה מצוינת וילדה טובה מאוד ואנשים אוהבים אותי! אבל היא הורסת הכל עם כל הביקורתיות הזו שלה! יש לי ביטחון ברצפה וזה בגללה.
ואני מפחדת להיות דומה אליה, אני ממש מפחדת מכל הנישואים וילדים וכל הדבר הזה כי אני מתה מפחד להיות כמוה, וברור לי כמה שזה רחוק אבל אני מרגישה שאני כמוה וזה פוגע בי, לא רוצה להיות רעה כמוה.
מה אני עושה?