בן אדם אכפתי כלפי אחרים שמתעלמים ממנו, איך ממשיכים הלאה?

*סליחה על החפירה*
היי,
אני רחלי, בת 19, כרגע במהלך שירות סדיר בצה"ל, והייתי רוצה לשמוע את דעתכם בנוגע למצבי.
אני בן-אדם מאוד אכפתי, למרות כל האדישות והציניות שאני משתמשת בהם ביומיום כל חיי עסקו תמיד באכפתיות כלפי הסביבה.
כל בנאדם שסביבי נשאל לשלומו, אני באמת מתעניינת במה שעבר עליהם בכל התקופה בה לא נפגשנו, מה חדש אצלם בחיים, מה מפריע להם וכדומה
תמיד כשמבקשים ממני עזרה, בין אם החברות רוצות ללכת חדר האוכל בבסיס או שסתם אביא למישהו משהו כי אני כבר בדרך לשם - אני מסכימה ועושה את זה בשמחה.
אבל כשזה מגיע למצב ההפוך - אני פשוט לבד.
תמיד כשאני מבקשת עזרה מאנשים, אותם אנשים שאני בחיים לא אומר להם לא, הם מתרצים וגורמים לי לעשות הכל לבד.
אני לא מתביישת לבקש עזרה, וזה לא שאני מבקשת מאנשים להזיז הרים. כמו שאני עוזרת בדברים לא גדולים, ככה גם מה שאני מבקשת.
אבל אנשים לא מוכנים לעזור לי, וגם אף אחד אף פעם לא מתעניין בשלומי. שואלים אותי רק בשביל לצאת ידי חובה, רק אחרי שציינתי זאת בפניהם.
תמיד משאירים אותי מחוץ לכל המעגלים החברתיים, אני מרגישה בטוחה מספיק עם אנשים בשביל לשתף איתם הרבה דברים, אבל אף אחד לא משתף אותי אף פעם, כל ה"חברות" שלי בצבא נמצאות בקבוצה בוואטסאפ וביקשתי כבר כמה פעמים שיוסיפו אותי, ובכל פעם פשוט מתעלמים ממני. אני גם יודעת שבין היתר מה שהן עושות שם זה לרדת עליי.
באופן כללי מתעלמים ממני, אם אני נמצאת בחברת אנשים אני תמיד קשובה לכל מה שאומרים ונותנת את העצות הכי טובות, אבל כשאני מתחילה לדבר תמיד מתפרצים לדיבור שלי ושוכחים שדיברתי, או שפשוט מתעלמים ממני. אני מדברת - ומסתבר שאף אחד לא הקשיב לי. וזה לא שאנשים עסוקים. גם כשאני נפגשת סתם עם אנשים ויושבת איתם איפשהו, או אפילו כשאני עם החברות במגורים, אנחנו מדברות ואז מגיע תורי ואז פתאום כאילו הקול שלי לא נשמע.
אני לא בן-אדם רע. אני מאוד נחמדה, מאוד קשובה ואכפתית, לא מרכלת ולא לועגת לאף אחד, אני לא מבינה למה עושים לי את זה.
המצב הזה הוביל אותי לדיכאון, ואני כרגע מתמודדת עם מאניה-דיפרסיה.
אז כשאלת הכותרת, כיצד ממשיכים מכאן? ניסיתי לדבר על זה עם האנשים סביבי, הם פשוט לא מצליחים לקלוט שהם פשוט מתעלמים ממני ולא מגלים כלפיי שום יחס נאות.