נפרדנו לפני חצי שנה, הוא אומר שהוא אוהב אותי. נפגשים, ואני מתבלבלת כל פעם מחדש

קצת רקע. אני בת 18 מאיזור המרכז, כרגע כחצי שנה בצבא בתפקיד עורפי, יוצאת לקצונה בעוד כחודש וחצי. לפני הצבא, התחלתי לעבוד בחנות. היתה זו הפעם הראשונה שהיתה לי עבודה רצינית. מהרגע הראשון (ראיון העבודה) היה ביני לבין המעסיק (בחור בן 25) קליק. הראיון שהיה אמור להימשך רבע שעה נמשך כשעתיים וחצי. דיברנו על כל מיני נושאים מגוונים: פוליטיקה, פילוסופיה, יהדות, זאולוגיה, כימיה... מה שתרצו. השיחה לא נדמה.
יצאתי מרוצה. היה זה זמן רב מאז שהיתה לי שיחה אינטלגנטית.
חשוב לציין, שעד אותו מפגש, לא היה לי חבר רציני באמת, ואף לא הייתי מעוניינת בחבר בשום צורה, והעדפתי לא לצאת עם אנשים. הייתי בסדר גמור עם רווקות.
לאחר כשלושה שבועות בהם עברתי חונכות בעבודה החדשה (והייתי מצטיינת), התחלנו לצאת. בהתחלה, סתם היינו עושים ביחד דברים שקשורים לעבודה, והשיחות ביננו היו באמת מרתקות. היה לו כמות אדירה של כבוד והערכה כלפיי. הערכים שלנו היו דומים, וכך גם צורת המחשבה שלנו. הוא לא עשה דבר שגרם לי להרגיש לא בנוח. את החודש וחצי שלאחר שהגדרנו את עצמנו כ״יוצאים״ בילינו בכל מיני טיולים משותפים ושיחות. רק לאחר חודש וחצי החל בכלל עניין המגע (אני בחורה ביישנית בצורה קיצונית למרות הביטחון העצמי שאני נוטה להפגין). וגם אז, זה היה רק להחזיק ידיים או להתחבק. שום דבר מעבר לכך.
הקשר ביננו היה מדהים. עברו להם ארבעה חודשים בהם עשינו ביחד את כל הדברים של ״הקשר הראשון״, בין אם מדובר בחוייה עצמה, של לגלות מישהו שדומה לנו, מישהו שמעריך אותנו ורוצה אותנו, ומהר מאוד התחלנו להתייחס לעתיד. ידעתי שהוא בן 25, וידעתי שהוא כבר התנסה במספיק קשרים (בין היתר היתה לו אקסית שהיה איתה במשך חמש שנים, ואז נפרדו), ואילו אני ידעתי שאני כלל לא מנוסה, לא מבינה את כל המשמעויות עד הסוף - וידעתי שכיוון שהוא הראשון הרציני שלי, תהיה פה אידאליזציה.
עם הגיוס שלי, הוא התחיל להרתע ממני. לי הוא סיפר, שבגלל שהאקסית (של החמש שנים) בגדה בו עם מישהו שפגשה בצבא, הוא נרתע מקשרים עם חיילות. לאחר 4 שבועות שהייתי בצבא, הוא ביקש שניפרד, אך התעקש שנשמור על קשר, והתעקש שנשמור את העניינים פתוחים. אני לא בחורה מקובעת, ואני משתדלת להישאר פתוחה במחשבה, ולכן הסכמתי, אף שידעתי שזה לא בהכרח רעיון חכם מדי.
בהתחלה כמובן היה לי קשה. אני הייתי מאוהבת בצורה עיוורת, והוא ידע למשוך אותי אחריו. לאט לאט, עם הרבה קשיים, הבנתי שמנצלים אותי. נהפכתי להיות בובת המין שלו לפעם בחודש. קיבלתי עם עצמי החלטה לא להיפגש איתו יותר למטרת מין. אני לא מחפשת יזיזות, אני מחפשת מישהו שיכבד אותי, יאהב אותי, וירצה איתי משהו יותר. אבל, לפני כמה ימים, הוא לפתע התקשר, וסתם דיברנו. חצי שעה, על עבודה, פוליטיקה, טיפה היסטוריה, ואז נפרדנו לשלום. מאז שנפרדנו, הוא ממשיך להזכיר לי שהוא אוהב אותי, וממשיך להזכיר לי שכשאצא מהצבא, נראה אם אפשר לחשב את צעדינו מחדש. מצד אחד אני מאוד מעוניינת לתת לזה ניסיון שני, על אף שאני מכריחה את עצמי לא להשלות את עצמי שהסיכויים שזה יעבוד גבוהים, מצד שני אני מפחדת שהדרך מחשבה הזו תמנע ממנו לפגוש מישהו שאולי יהיה יותר טוב ויותר בריא בשבילי, וירצה איתי זוגיות, ולא לשחק בי. אני רוצה להאמין שאחרי הצבא (אגב, הבחור ניסה להוריד אותי מקצונה. שיקרתי לו ואמרתי שאני לא יוצאת, אך כמובן שאני לא נותנת לאנשים לבחור בשבילי את דרכי) באמת נוכל לנסות שוב, ואולי הוא יבין שהצבא לא שינה אותי והפך אותי למפלצת בוגדנית. אני מנסה להישאר עם ראש פתוח, אך גם לא לתת לעצמי להיסחף אחרי מילותיו הריקות. הרי אם היה אוהב אותי באמת, לא היה נוטש אותי ברגע של חשש?
אני באמת, באמת אוהבת את כל הצדדים של הבחור הזה. היה לי מאוד קשה להתאהב באופן כללי. לפניו יצאתי עם כל מיני, ודווקא איתו היה את הקליק הכי חזק והחיבור הכי מטורף. אני לא מסוג הבנות שנוטות לקשרים קצרים (על אף שאני רואה בזה המון יתרונות). אני רוצה להאמין שנוכל לנסות שוב. אבל אני נותרת מבולבלת כל פעם שהוא מנסה לתקשר איתי ולא מבינה מה הוא רוצה: האם הוא מחפש סקס והביתה, או האם הוא באמת רוצה לשמור איתי על קשר מתוך אמונה שהוא מצא את ״האחת״ (לפי מה שהוא אומר, הוא סגור על זה שאני בשבילו.). אני לא יודעת מה לחשוב יותר, ומה לעשות... ואפילו שאני מקבלת כל מיני החלטות בנוגע לשיקולים שלי ומנסה לחשוב על תוואי התנהגות שיאפשר לי לשמור את העניינים פתוחים אבל לא לקבע אותי, אני נתקפת אשם וגועל עצמי. ואין לי עם מי לדבר על זה, במיוחד לא עם ההורים.