דיכאון, חרדה וזוגיות לא מאושרת. אני לבד.

האמת, סתם רציתי לפרוק מה שיושב לי על הלב.
אני כבר לא מרגישה שיש לי עם מי לדבר באמת, כמובן שיש לי את החברות שלי, אבל אני לא מרגישה שאני יכולה לדבר איתם בפתיחות כמו שהייתי רוצה.
בצבא הייתה לי את הקב"נית שלי ובאיזשהו שלב בחיים הגעתי למקום שחשבתי שזהו, עליתי על הדרך להצלחה, הכל משתלב כמו שרציתי, ובאמת גם היא הרגישה ככה, ועכשיו אני מרגישה ששוב הכל מתבלגן ואני שוב צריכה עזרה מקצועית, אבל אני כבר משוחררת, ולא נעים לי להגיד להורים שלי שאני רוצה ללכת לפסיכולוג. עם הגישה שלהם הם יחשבו שחבר שלי עושה לי משהו ויתנהגו באגריסיביות ותוקפניות ויתקפו אותי כל פעם שיראו שאני קצת חלשה. במקום לחזק אותי זה רק מחליש אותי...
אני פשוט מרגישה שיש לי איתו יותר מדי בעיות אמון. יותר מדי קנאה מהצד שלי. קנאה שלא מאפשרת לי לחיות. אני לא אוכלת. המצב רוח היומי שלי תלוי בו. כלומר, אני תמיד מצפה לאיזשהו סמס ממנו שיבאס אותי. ואם זה לא קורה אז אני יכולה לישון בשקט ולהירגע. אבל זה לא חיים ככה.
וזה לא באשמתו בכלל, אבל אני פשוט לא מרגישה שאני יכולה לסמוך עליו. אני כבר לא יודעת למה ואין לי כח לחשוב על זה כבר. עם זאת, כשאנחנו מדברים על אופצייה של פרידה או לפחות הפסקה - אני נתקפת חרדה. כן כן, חרדה. אני לא מסוגלת לכך, כי אני מרגישה פשוט לבד. אני מרגישה שאין לי את הכלים להתמודד עם כך לבד.
כל החברות שלי בזוגיות "מושלמת", כלומר אני בטוחה שזה לא כך אבל הן מציגות את החיים שלהן ככל כך ורודים וגם אם אני אבקש תמיכה והקשבה, לא בא לי לדבר עם בנות שלא מראות כנות! חוצמזה, התמיכה שלהן תהיה לזמן קצר ואז, מה אני אעשה, כשארצה להיפגש או להסיח את הדעת, מעניין איפה הן יהיו.. כמובן אצל החבר.
וההורים שלי, הם האנשים הכי גרועים להתייעץ איתם. הם אנטי חבר שלי. פשוט אנטי. אין לי מושג אם יש סיבה ברורה או שהם סתם לא אוהבים שאני איתו כבר מעל שנתיים בשנים הכי יפות שלי. הם לא נותנים לי ספייס, אם אספר להם שיש לי את הבעיה ולו המזערית ביותר, הם ילחצו עליי וידרשו לדעת מה קרה, אני אפילו לא מרגישה בנוח לבכות בבית, אני שומרת הכל בבטן עד שאני נכנסת להתקלח או משהו.
בקיצור, אני יודעת שאני צריכה עזרה וכתף תומכת, ולפעמים אני מרגישה הקלה כשאני מסיחה את דעתי בעבודה אבל זה משהו זמני מאוד.
אבל כמו שאמרתי, אני לא יכולה לפנות לפסיכולוג כי ההורים שלי יגלו וילחצו עליי וישברו אותי. לפחות ככה אפחד לא יודע ואני מתמודדת, איכשהו, לבד.