נפרדתי מגבר שהייתי איתו אחרי קשר אינטנסיבי יכול להיות שמידיי, הייתי רואה אותו כל יום, מדברת איתו כל יום כל היום, הוא ממש נהפך להרגל ולחלק בלתי נפרד משגרת החיים שלי. ועכשיו מה שמפליא אותי- עברו כבר 12 ימים, בימים הראשונים אחרי שנפרדנו לא הרגשתי כל כך נורא, להפך, לקחתי את זה באיזי ובאדישות מוחלטת של סבבה זה נגמר וזהו זה. המשכתי בחיים שלי ואפילו הצלחתי לשמוח.. אממה, שככל שהימים עברו במקום שזה יהיה יותר קל [פה נכנס החלק המוזר] זה רק מתחיל להיות יותר ויותר קשה! כאילו, הבום בא לי בדילאיי רק שבוע אחר"כ. ממצב של מישהי שהיתה שלמה עם הפרידה, ידעה שזה מה שהיה צריך לקרות ושלום על ישראל, הפכתי למישהי שיושבת ולא מצליחה להבין איך לעזעזל אני ממשיכה את החיים שלי מכאן. אני לא זוכרת את עצמי קמה בבוקר בלי הודעה של בוקר טוב ממנו, לא יודעת מה זה ללכת לישון בלי לדבר איתו. לא מצליחה לעכל את העובדה שאין כלום, יש רק חושך וריק, את הפרצוף שהתרגלתי לראות כל יום אני כבר לא אראה. אני מכירה את הסדר יום שלו של כל יום ויום מה הוא עושה מא' עד ת', כל פעם שאני מסתכלת בשעון אני יודעת איפה הוא ומה הוא עושה עכשיו. אני מרגישה שהחיים שלו כבר קשורים בשלי ושאין לי דרך לצאת מזה.
חזרה זה לא באופק. היו בנינו הרבה מחלוקות ורבנו על משהו לפני שחתכתי את זה, הוא עשה משהו קטן ואני כתגובה עשיתי משהו הרבה יותר פוגע. לא ביקשתי על זה סליחה, יש לי אגו הרבה יותר גדול מכל כדור הארץ בערך, שגם כשהוא ניסה לסדר את המצב בנינו דחיתי אותו. ועכשיו אחרי שעברו כל כך הרבה ימים הכבוד שלי והאגו שלי בטח ובטח לא יתנו לי לחזור לסיפור הזה.
זה רק אני, ועצמי, והמצב הדפוק הזה. וההתמודדות הזו שאני לא מצליחה להתמודד איתה. אני לא יכולה להסתכל על גברים. ואם כבר כן, אז אני מחפשת אותו בכל אחד.. אולי יש לו קול שמזכיר אותו, אולי הוא טיפה דומה לו, וכשזה מכה בי שזה לא הוא- אני פשוט שורפת את זה. מה שמדאיג אותי זה שעברו תכף שבועיים, ובמקום שיוקל לי המצב רק הולך ומידרדר? יש בי משהו לא בסדר שאחרי שבועיים עדיין לא התרגלתי? ואיך בכלל מתרגלים למציאות שאני לא רוצה להתרגל אליה? אני כבר התייאשתי מעצמי. :(
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות